אפשר למדוד את המצב הכלכלי לפי כל מיני מדדים. הכלכלנים עורכים סקרים, מודדים נתונים של בנקים ושל קונצרנים, מסתכלים על שערי המטבע ועל שערי המניות בבורסה. אני מודד לפי הסופרמרקט שלי והוא אומר לי שצפוי מיתון. לא, לא ראיתי בזמן האחרון את מנהל החנות ולא חטפתי שיחה עם בעל רשת החנויות שבה אני קונה באדיקות כבר זמן רב. חטפתי שיחה עם הקופאית. אה, תצחקו: הקופאית זה קנה המידה הכלכלי שלך? טוב, לא הקופאית. העיניים. שלי.
בשבועות האחרונים, אולי מאז תמה תנועת המחאה בשדרות רוטשילד והסביבה, אני "מריח" שמשהו השתנה. לא באופן פתאומי, אלא לאט לאט. מכיוון שאני וזוגתי נוהגים לשים פעמינו אל אותו סניף, באותו יום ובאותה שנה, אנחנו מכירים את הנוף החנותי. אפילו את פרצופיהם של כמה מן הקונים המתמידים לבוא באותו מועד. ובכן, אחרי תנועת המחאה התחלתי לשים לב שחלה ירידה במכירות. בתחילה זה נראה מקרי ואחר כך - יותר מכוון. השבוע, החלטתי לשים לב. כבר במגרש החניה, היה לי קל למצוא מקום נוח, קרוב לכניסה הראשית המרווחת.
כשנכנסתי פנימה לא ראיתי שהזרם האיטי של הקונים נפסק, אבל פינת הגבינות סימנה את התמרור הראשון. שני אנשים עמדו לפני הדלפק ולא ששה-שבעה כרגיל וגם סיבה הייתה ל"הצטופפות" הזו - אף מוכרת לא שירתה אותם.
מישהו הזדעק והקים קול על היעדר השירות והבעיה נפתרה מיד. צצה זבנית והתור חוסל באחת. חשבתי שסנונית אחת אינה מסמנת את האביב (או החורף...) והמשכתי במעברים המרווחים.
אין תור
נקודת הבדיקה השניה הייתה מחלקת הבשר. לכאן אני מגיע בכל שבוע באגרופים שלופים לקרב על התור. הישראלים, כפי שאתם יודעים, אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ תור. להתקהל כעדר מול המוכרים ולזעוק כל אחד לתורו. השבוע - לא. בכל עמדת מכירה עמד מוכרן ומולו - לקוח. אחד. אין תור. ראיתי ובאמת הופתעתי. מאז בואי לראשונה אל הסופרמרקט שלי, לא היה כדבר הזה.
לא הייתי זקוק להוכחות נוספות בדרכי אל הקפיטריה. פחות קופות נפתחו וגם ליד אלה שפעלו, היו תורים קצרים. מחוץ לדלת היציאה, היו מקומות בשפע בקפטריה התוססת תמיד. אל תצחקו. אני חושש ממיתון.
חזרתי מהקניות, הצצתי במוסף הכלכלי וצצה לעיני כותרת שהועלמה באחד העמודים הפנימיים: "בנק ישראל מעדכן תחזיות: ב-2012 האבטלה תעלה ל-6.3%" (לעומת חמישה אחוזי אבטלה כיום).
