בין עולמות, מפגש או התנגשות?

דומני שהסיפור של פרשת השבוע וַיִּגַּשׁ, הוא הכי מרגש מכל הסיפורים שבתורה וספק אם מישהו יחלוק על כך. המפגש המחודש בין יוסף ואחיו כאשר הוא מתוודע אליהם לאחר ניתוק של עשרים ושתיים שנה, ועל-רקע הגורמים לניתוק הזה, הסיפור שמספרת התורה הוא כמעט בלתי נתפש בשכל אנושי. בשבוע שעבר, כבר בכותרת לרשימה, תיארנו את יוסף כדמות מופת, והנה כמה פסוקים שממחישים עד כמה מופתית היא דמותו [בראשית מ"ה]: [ג] וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. [ד] וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. [ה] וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם. בפסוק הראשון שציטטנו כתוב: וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. הם היו המומים מהמפגש המחודש וזה הכי טבעי בעולם, הם הרי מכרו אותו לעבד. אולי בינתיים התחרטו, אבל האם ניתן למחוק את זה מהזיכרון?! ועל הרקע הקשה הזה, כיצד אמור יוסף להתייחס אליהם, אל האחים שרק רצו להיפטר ממנו? והנה לא רק שאינו מנצל את מעמדו כדי לנקום בהם, הוא עוד מנחם אותם: וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה. האם יש צורך להוסיף ולהסביר עד כמה מופתית אישיותו של יוסף?! ועדיין נותרה פתוחה השאלה, מהו הבסיס הרעיוני של יוסף, מהיכן הוא שואב את הכוחות לסלוח לאחיו בלב שלם? הרי לא ייתכן שזה רק עניין של אופי. ואם זה כן אופי, די ברור שהאופי הזה עוצב כך בידי בעליו, כי לא סביר שייוולד מישהו עם תכונות של סלחנות כזו מופלגת. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם ובכן, עיצוב עצמי של אופי הוא בהחלט יעד שהתורה מציבה בפנינו. דיברנו על כך בעבר לא אחת ומן הסתם נשוב לדבר על זה מתישהו בעתיד. השאלה היא (והשאלה הזאת תקפה גם ביחס להורה ולכל מחנך כלפי מחונכיו) מהי נקודת הייחוס של האדם לעיצוב אופיו? כאן, כמו בדרך אגב, יוסף מגלה לנו מהי נקודת הייחוס שלו: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם. כלומר, הוא חי בתודעה של שליחות, כל עניינו הוא מילוי רצון המשלח, ואין לו שום רצון עצמי. עם ההסבר הזה, פתאום נהיית מובנת סליחתו הגמורה לאחיו; הם אומנם חטאו כלפיו, אבל הוא מודע לכך שהמהלך הזה היה מכוון מלמעלה כדי להציב אותו במקום השליחות שיועדה לו. לכן אין לו שום סיבה לכעוס עליהם, כי הם, בלי שיהיו מודעים לכך כמובן, היו רק שליחי ההשגחה העליונה להוריד אותו למצרים, כי שם נועדה לו שליחות נכבדה מהבורא יתברך. וכדי למנוע טעות, יוסף חוזר שלוש פעמים על העובדה שאלוקים הוא ששלח אותו למצרים. את הפעם הראשונה כבר ראינו. אחר-כך הוא אומר שוב: [ז] וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם, ובשביל מה - כאן זה נשמע ממש מוזר, הוא מודיע להם שהחטא שעשו במכירתו היה מכוון על-ידי ההשגחה העליונה לטובתם: לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. בשתי הפעמים הוא חוזר באוזני אחיו על כך שהשליחות שלו היא לְמִחְיָה וּלְהַחֲיוֹת, אותם עצמם כמו גם את כל האנושות. שליחות נכבדה ביותר שנודעה לו רק אחרי שלוש-עשרה שנה, שמהן היה אסיר בבית הכלא במשך שתים-עשרה שנה. הדעת נותנת שתודעת השליחות ליוותה אותו גם במשך כל אותן שנים. דומה שזהו ההסבר ההגיוני היחיד לעובדה שהוא לא מגלה שום התרגשות מכך שבבת-אחת הוא עובר ממעמד של אסיר נטול זכויות למעמד של משנה למלך מצרים, כפי שלמדנו בפרשה הקודמת. כנראה רק לאחר שנמכר, הפנים יוסף את הרעיון כי [משלי כ']: [כד] מֵה' מִצְעֲדֵי-גָבֶר; וְאָדָם, מַה-יָּבִין דַּרְכּוֹ. הוא הבין כי יכול אדם לחשב כל מיני חשבונות; למצוא חן בעיני אבא או גם לנסות לתקן את התנהגותם של אֶחָיו, כפי שראינו בתחילת פרשת וַיֵּשֶׁב, אבל בסופו של דבר הכל מכוון מלמעלה והאדם אינו עשוי להבין את מהלכי ההשגחה העליונה. אלא אם כן, הוא עמל לטפח את החיבור עם אותה השגחה. וזהו הרעיון המובע בפסוק דומה לכאורה [תהלים ל"ז]: [כג] מֵה', מִצְעֲדֵי-גֶבֶר כּוֹנָנוּ; וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ. הקב"ה מוביל את האדם למחוזות שליחותו, אבל כדי שיזכה למלא את השליחות שנועדה לו, עליו לרצות למלא את השליחות, וְדַרְכּוֹ (של הקב"ה) יֶחְפָּץ. לכן הוא צריך להיות גֶּבֶר, להתגבר על נטיותיו האנושיות-טבעיות ולבטוח בקב"ה ביטחון מוחלט. מודעות טבעית להשגחה האלוקית בפסוק השלישי בו מזכיר יוסף כי כל מה שקרה - קרה כדי להביאו למקום בו יבצע את השליחות שהוטלה עליו מלמעלה, הוא אומר כך: [ח] וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹקִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. כמובן, לשום בן-אדם אין היכולת לתכנן מהלכים כאלה ועוד לטווח של עשרות שנים, ובסוף גם לבצע אותם בשלמות. יוסף מבין את זה ואת הרעיון הזה הוא מתאמץ להעביר לאחיו, שגם הם יבינו שיד ההשגחה כיוונה את כל התהליך. כעת, משהובהרו הדברים בינו ובין אחיו, לאחר שהבהיר להם כי אין בלבו שום טינה כלפיהם, הוא ממהר מאוד להביא אליו את אביו: [ט] מַהֲרוּ, וַעֲלוּ אֶל-אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף, שָׂמַנִי אֱלֹקִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם; רְדָה אֵלַי, אַל-תַּעֲמֹד. עד עכשיו הוא לא מצא לנכון לשלוח לאביו שום מסר, אבל כעת ממש בוער לו, כי כבר הגיע הזמן. האחים עדיין לא יצאו מההלם של ההתוודעות הפתאומית לאחיהם האובד והם כאלמים. חז"ל מבינים מכאן שלא יכלו לעמוד בתוכחתו של יוסף. ולכאורה, מה שראינו זה רק דברי ניחומים, איזו תוכחה יש כאן? ובכן, בפסוק האחרון שציטטנו אומר יוסף: מַהֲרוּ, וַעֲלוּ אֶל-אָבִי, בהמשך חוזר הכינוי הזה שוב ושוב: [יג] וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי, אֶת-כָּל-כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם, וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר רְאִיתֶם; וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-אָבִי, הֵנָּה. הוא לא אומר "אבינו" אלא אָבִי, וזה גם מה ששאל אותם במשפט הראשון שלו לאחר שהתוודע אליהם כיוסף: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי? ומכאן ואילך: וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ... הנה מה שלמדים חז"ל מהמעמד הזה [חגיגה ד/ב]: רבי אלעזר - כי מטי להאי קרא - בָּכֵי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו, ומה תוכחה של בשר ודם כך - תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. הַעוֹד אָבִי חָי? רבי אלעזר, בכל פעם שהגיע לפסוק הזה, בכה. את הבהלה של האחים, את ההלם שאחז בהם, הוא ראה כמשל בזעיר אנפין לבהלה שעתידה לאחוז את האדם בעמדו בפני בית דין של מעלה. ובמה התבטאה תוכחתו של יוסף? הרי לכאורה אין כאן שום מילה של תוכחה, רק ניחומים. אבל האיזכור החוזר של אָבִי, והשאלה הפותחת: הַעוֹד אָבִי חָי? הם הם התוכחה, אומרים המפרשים. יוסף כמו אומר לאחים, מילא שלא חשבתם עלי, אבל איך יכולתם לעשות את זה לאבא? איך לא חשבתם על הצער הנורא שיצטער כתוצאה מהיעלמותי? הַעוֹד אָבִי חָי, אחרי כל הצער הזה שסבל במשך עשרים ושתיים שנה? וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו; הנה אחד שלא חושב על עצמו, על הצער שנגרם לו, בכלל, על זה הוא לא מתחשבן איתם, רק על הצער של האבא יש לו טענות אליהם. ומה זה שייך לתוכחה של הקב"ה? אומר הרב גינזבורג שליט"א, שכנראה גם לקב"ה יש כלפינו שאלה כזאת; הוא הרי אבינו שבשמיים והשאלה שלו אלינו היא: הַעוֹד אָבִי חָי? האם עדיין חי בלבנו האבא שבשמיים, או שמא, מטעמי נוחות, זנחנו אותו לטובת איזה תחליף מזדמן? הרי אני שלחתי אתכם לעולם הזה לתכלית מסוימת, אומר לנו האבא שבשמיים, והטלתי עליכם משימות מוגדרות שהיה עליכם לבצע כדי לעשות לי נחת רוח, האם ביצעתם את המשימות שהטלתי עליכם? המשימה הכי חשובה שהיה עליכם לבצע, זו שהייתה מביאה לי הכי הרבה קורת-רוח, הייתה לאהוב איש את רעהו, לחיות באהבה ואחווה, בלי אינטרסים, לאהוב את הזולת רק משום ש-כמוך - גם הוא הבן שלי, מה עשיתם עם זה? למרבה הצער, ההתנהגות שלכם גילתה לעין כל את העובדה שלא חייתי בלב שלכם, שהעדפתם למלא אותו באהבות זרות ר"ל. וההעדפה הזאת היא ממש הפוכה ממילוי השליחות שהטלתי עליכם, תשאלו את יוסף. הרי בשביל זה כתבתי בתורה את כל הסיפור שלו, כדי שתלמדו ממנו. אם יש משהו שבולט לעין מיד בכל ההתנהלות שלו, מעבר לחוכמה הגדולה שרואים שיש לו, זה שהוא לא היה מוכן להתפשר ולהחליף את אהבתו אלי (וכמובן גם אל אבא יעקב) באהבה זרה כלשהי. זה מה שנתן לו את הכוח להתגבר על הפיתויים של אשת אדוניו, זו שהציעה לו אהבה בלי התחייבות, וזה גם מה שנתן לו את הכוח שלא להישבר מכל התלאות שעברו עליו. כי מכיוון שהוא אהב אותי באמת, אפילו לרגע אחד לא התעורר אצלו ספק שמא אני אינני אוהב אותו. והביטחון באהבה הזאת, מעניק את כל הכוחות הדרושים לעמוד בכל התלאות. אז הנה, יש לכם הזדמנות לתקן, תלמדו מיוסף לאהוב בלי פשרות ואפילו למי שחושב ועושה הפוך מכם.