המאבק המתנהל בימים אלו במדינת ישראל אינו מאבק בתופעת
הדרת הנשים. זהו מאבק על דמותה של מדינת ישראל כמדינה נאורה, הומנית ופלורליסטית. זהו מאבק על העקרונות שלכאורה מובנים מאליהם: מדינה דמוקרטית, המבטיחה שוויון זכויות לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע או מין. המאבק הזה מתחולל במישורים שונים שעל פניו אינם קשורים זה לזה - הדתי, הפוליטי, החוקתי, התקשורתי - אך מאחורי כולם עומדת השאיפה של גורמים קיצוניים לקעקע את יסודות הדמוקרטיה. מדובר בשוליים המבקשים לקבוע סדר יום פוליטי, דתי, חברתי ולאומי חדש.
הדמוקרטיה הישראלית הצעירה כיום, כמוה כספינה המתנדנדת מול הגלים המאיימים לבקע אותה. גורמים פוליטיים שוליים קיצוניים מהימין מפילים אימה על אוכלוסיה פלשתינית ולא היססו לפגוע בבסיס צה"ל ובחייליו במעשי הטרור המתועבים המכונים על ידם 'תג מחיר'. הם מאיימים על אושיות המשטר הדמוקרטי ועל ריבונותה של המדינה. הדריסה המתמדת של חוקי מדינה מקעקעת את היסודות החיוניים לחוסנה של המדינה ומבקשת לקבוע סדר יום חדש, אנרכיסטי ולאומני.
המאחזים הבלתי חוקיים כמוהם כהתרסה כנגד ריבונותו של המשטר והחלטותיו. פעולותיהם חסרות הגבולות מהוות התרסה ופגיעה במשטר הדמוקרטי לא פחות משהן פוגעות באוכלוסיה הפלשתינית. מנגד, פעילים מחוגי השמאל הקיצוני אינם נרתעים מלפגוע בחיילי צה"ל מדי שבוע בעימותים אלימים על גדר ההפרדה ובמעשיהם מקעקעים את יסודותיו של השלטון הריבוני.
פן אחר הוא המאבק על דמותו ומעמדו של בית המשפט העליון כגוף שיפוטי אקטיביסטי כנגד הגופים האינטרסנטים המבקשים להחלישו. ובכך, להחליש את הבקר המרכזי על הדמוקרטיה ועל הרשות המבצעת במדינת ישראל.
תהליך הדרת הנשים הוא פן נוסף בתהליך המסוכן של כרסום באושיות הדמוקרטיה ובריבונות השלטון. זהו ביטוי להקצנה הדתית הזולגת מדלת אמותיו של המגזר החרדי - למרחב הציבורי של כלל החברה. הוא מנסה לכפות אורחות חיים והשקפות פונדמנטליסטיות חשוכות על הרוב השפוי והנאור.
נחלשה המוטיבציה להגן על הדמוקרטיה
חובתו של המשטר הדמוקרטי הישראלי לעמוד איתן מול התופעות הללו המאיימות להחריבו. אך הוא לא יוכל לעשות זאת בכוח החוק הכתוב והאכיפה המשטרתית. לכך נדרש בסיס חברתי-ציבורי איתן התומך בדמוקרטיה. הבסיס החברתי הזה היה ויהיה מעמד בינוני רחב ככל האפשר המהווה בסיס למשטר דמוקרטי יציב.
אך גם כאן מוכיחים הסקרים כי חל כרסום מתמשך בחוסנו הכלכלי והחברתי של המעמד הבינוני במדינת ישראל. מעמד שיוקר המחיה גורם לו בשנים האחרונות לאבד ממשקלו הסגולי, והוא הולך ומתמעט במאבק ההישרדות הכלכלית ובמאבק הקיום היומיומי. בכך מאבדת הדמוקרטיה הישראלית את הבסיס האנושי והפוליטי החזק ביותר שלה.
הדרת הנשים יכולה הייתה להתאפשר רק בזכות חולשתו של השלטון ורפיסותו, שמאפשרת פגיעה מתמשכת בזכויות היסוד של האזרחיות כפי שאנו עדים לה, בתחבורה הציבורית למשל.
הקצוות הקיצוניים באשר הם 'מריחים' את החולשה של השלטון הריבוני ובודקים כל העת את הגבולות. הם מאיימים להפוך את מדינת ישראל למדינה חשוכה ונבערת שאינה חלק ממשפחת האומות. הם מרימים את הראש כשאפשר, ובשנים האחרונות נחלשה המוטיבציה להגן על הדמוקרטיה ועל הבסיס הנאור של המדינה.
זה הזמן והמקום לקרוא לציבור הישראלי השפוי והנאור לצאת לרחובות ולהפגין. החברה שלנו מורכבת משוליים אקטיביים ומרוב דומם ושקט. הרוב הזה חייב לקום על רגליו האחוריות, להפגין בכיכרות ולזעוק "עד כאן!". במלחמה כמו במלחמה - על הרוב הנאור והשפוי להחזיר במלחמה בכל האמצעים החוקתיים העומדים לרשותו: בהפגנות, בעצומות, באמצעי התקשורת ובשדה הפוליטי והחוקתי.
והפעם לא כנגד מחיר הקוטג' ויוקר המחיה, גם לא בשל יוקר הדיור, אלא כנגד הכרסום המתמשך באושיות הדמוקרטיה. כרסום שעלול להביא, חלילה, לחורבנה של הדמוקרטיה הישראלית. מאבק זה על דמותה של המדינה שאנו משאירים לדורות הבאים - חשוב לא פחות מהמאבק על יוקר המחיה.
פתרון הסוגייה הפלשתינית כפתרון לחולאינו
אי-אפשר מבלי להזכיר את הסוגייה החשובה העומדת ברקע, שכביכול אינה קשורה לעניין, אך מכרסמת כרסום זוחל, מתמשך ואטי באושיות החברה שלנו כחברה מוסרית. הכוונה היא לסכסוך שלנו עם העם הפלשתיני, בעיית השטחים והיעדר תנופה מדינית ליישוב הסכסוך.
עד שסוגייה זו לא תיושב בדרך פוליטית מוסכמת, לא באמת נוכל להתפנות ולטפל טיפול שורש בבעיות החברתיות והלאומיות שלנו, שחלקן, אם נודה על האמת, הן תוצאה של היעדר פתרון מדיני לבעיית השטחים וחיכוך יומיומי של צה"ל עם אוכלוסיה אזרחית. הדואליות הזו - של מדינה נאורה שוחרת חופש וצדק, ובה בעת הנמצאת בסיטואציה בלתי אפשרית של כיבוש ושליטה בעם אחר - היא שאחראית, במידה רבה, לרבים מחולאיה של החברה הישראלית.
מצב בלתי אפשרי זה יביא גם את החברה ההומנית ביותר להתנוונות מוסרית. העלייה באלימות היא, במידה רבה, תוצאת הכרסום המתמשך והזוחל באושיות המוסר והדמוקרטיה. בסופו של דבר, הדמוקרטיה הישראלית - כלומר אנחנו - היא זו שתשלם את המחיר ברובד החברתי, הפוליטי והלאומי. לא ניתן להפריד בין התופעות של פריצת גבולות הדמוקרטיה והצורך בפתרון מדיני שיאפשר, לשני העמים, לממש את עקרונות השוויון והצדק החברתי.
