הפגיעה המתמשכת בתדמיתה של התקשורת הקונוונציונלית - עובדות, אוביקטיביות, אמינות, מהימנות, איכות במקום בנליזציה - מוביל לנחיתות במעמדה ובערכה כמכשיר לעיצוב דעת קהל.
אפקט נחיתות ההשפעה פועל בערוצים שונים ובדרכים שונות. למשל, דיווחים מקצועיים ואמינים כגון אלו של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עוברים בתקשורת שלושה סוגי "שיפור", שמעבירים אותם במהירות מתחום הנתונים והעובדות לתחום הדיווחים הקלוקלים הטיפוסיים:
א) הצגה חלקית וסלקטיבית של נתוני הדוח המקצועי בהשראת הכתב המדווח, העורך או "הקו של אמצעי התקשורת" (המדיניות שהוא משרת);
ב) השמטת הנחות העבודה, ההסתייגויות של החוקרים וסימני השאלה הלא פתורים שבשולי הדוחות המקצועיים. באופן זה יכול הקורא הנאיבי לחשוב שהאמת המשתקפת מהדוח היא מוחלטת או כמעט מוחלטת;
ג) רמת הניתוח של הממצאים; אחד העיוותים השכיחים והחמורים ביותר שעושה התקשורת לרוב.
על הסעיף השלישי, בגלל מורכבותו, ראוי להרחיב מעט יותר. דיווחים שמופיעים בתקשורת בשמם של חוקרים מהאקדמיה, מוסדות שעיסוקם במחקר חברתי או אחר, או "מקורות יודעי דבר" כאלה ואחרים, משקפים שלושה סוגים של ניתוח העומדים מאחורי הממצאים המתפרסמים: סקרים אד-הוק, חקר מגמות של תהליכים, ידע אישי וניסיון נצבר בשרות או תפקיד, שהמשרת בהם נחשף לתופעות ולאירועים חשיפה העולה בהרבה על זו של רוב רובו של הציבור. אף אחת מרמות הניתוח הללו אינה מעניקה "ידע מושלם" או "וודאות מוחלטת" למשתמש בה, ואין קושי רב להבין מדוע.
סקרים שנעשים בצורה מקצועית, הם צילום מצב בנקודת זמן, שמעורבים בו אנשים שונים, בעלי השקפות שונות המתייחסים לתופעה נבדקת אחת. תוקפו של סקר פג למעשה ברגע שהסתיים ביצועו. רק לעיתים רחוקות עושה עימנו התקשורת המדווחת חסד ומגלה אוזננו לגבי מועד ביצוע הסקר. כך גם כאשר בין מועד ביצוע הסקר למועד פרסומו אירעו בתחום המדווח (למשל: מציאות ביטחונית, מציאות כלכלית, כשל ביצועי בולט, תגלית חשובה, אירוע מדיני רלוונטי ועוד) או בתחומים קרובים המשפיעים עליו השפעה מהותית, אירועים שלהם השלכה וודאית על תוצאותיו.
חקר מגמות של תהליכים מטפל בבדיקת תופעה לאורך זמן. דהיינו: מדידה של שינויים מדי פרק זמן קבוע בתופעה שיש בה עיניין לציבור (או לחוקר). המטרה היא לעמוד על תהליך העצמה, החלשות או על שינויים מחזוריים שמאפיינים את התופעה הנבדקת באופן שיטתי (תוך בידוד מקרים חריגים). חקר מסוג זה, מאפשר להציע צפי (חיזוי) לרמה או עוצמה עתידיים של התופעה, שערכם ומהימנותם תלויה בשיטה ובכלים הכמותיים בהם נעשה שימוש בחקר. גם כאן אין החקר מספק ידע מושלם או וודאות מוחלטת, אבל ניסיון להקיש מתהליך יציב לגבי העתיד בטווח הקצר, סביר הרבה יותר מאשר פרשנות הניתנת לסקר אד-הוק.
האג'נדות אינן מסוננות
הידע האישי, בין אם הוא של הכתב המדווח או של ה"כוכב התורן" הוא האמצעי השכיח ביותר בין השלושה, אבל גם הפחות מהימן מכולם; אין צורך להיות חכם גדול בכדי להבין מדוע. לכתב המדווח אג'נדה, למדיה אותה הוא משרת אג'נדה ול"כוכב התורן" אג'נדה. בתקשורת דהיום, אג'נדות אלה כמעט אינן מסוננות.
אמצעי התקשורת, הכתב ו"הכוכב התורן" מסונכרנים אפריורי על קו ראיה מסוים, אותו הם מבקשים להבליט, להאדיר ולבסס. זה תדיר הבסיס לשיתוף הפעולה ביניהם. כאשר עושים זאת בהתמדה, הופך הדיווח לתהליך השפעה על הציבור שבין תעמולה לשטיפת מוח.
תפקידו של ה"כוכב התורן" במשחק זה, הוא לספק כסות של מקצוענות, מהימנות וידע עדכני לדווח התקשורתי. אלא שלכל "כוכב תורן" של היום ניתן למצוא "כוכב תורן" של אתמול או של מחר, שמתוך אותם מקורות של ידע, ניסיון ועדכניות, יציגו דעות הפוכות או שונותזו מזו מהותית. כלומר תהליך הסלקצייה בדיווח - בחירת מי שידבר, כמה ידבר ומתי ידבר, וגם... מי לא ידבר - הם חלק מ"האמת בדיווח". ומאחר שבני אדם גמישים והפכפכנים מאוד, סוג זה של שרותי התקשורת לציבור המבקש להבין, לדעת עובדות, נתונים ולהחשף לשיקולי-דעת חסרי פניות ככל האפשר, הוא הגרוע ביותר.
אילו עשתה התקשורת שימוש לקוי, מניפולטיבי ומגמתי בכל האמצעים הללו ובווריאציות שונות ומשונות שלהם, מתוך חוסר ידע או חוסר מודעות למגבלותיהם וחולשותיהם המובנות והשיטתיות, ניתן היה לסלוח לה על כך עד גבול מסוים. אלא שהתקשורת מודעת היטב לכשלים וחולשות אלה ועושה בהם שימוש חרף ידעה זו ואולי בגללה; ועל-כך היא ראויה לכל ביקורת. לא רק לביקורת היא ראויה אלא גם לדרישה קטגורית להרפות משיטות אלה ולחזור להיות כלי דווח אמין, שהציבור יכול ורשאי לסמוך עליו. אם לא תעשה כן, טענותיה שלפיהן היא משרתת את הציבור ואת הדמוקרטיה, ימשיכו להיות מניפולטיביות וחסרות יסוד.
כל שהציבור יבין לעומקו את הפער בין מה שהתקשורת מתימרת להיות לבין מה שהיא באמת, כך ימשיך ויקטן האמון בה וכך תגדל נכונותו של הציבור לנקוט נגדה בסנקציות חמורות יותר על סטיותיה מהנורמות האתיות המצופות ממנה.
דיווח לוקה
בימים האחרונים פורסם במעריב (29.12.11) דווח, אשר לקוח מדוח המועצה לשלום הילד. כותרת המשנה של הדווח היא: "...מתוך שנים וחצי מיליון ילדים בישראל, כמעט 900 אלף עניים...". לכאורה שוד ושבר. ויתכן שזה שאמנם מדובר בשוד ושבר, אבל על כך אי-אפשר ללמוד מהדיווח, משום שהוא עוסק בציטוט מספרים ולא בניתוח העובדות.
אין זה סוד שמגזרים מסויימים במדינה - חרדים, ערבים, חלק מהעולים ומהגרי העבודה - שמספר הנפשות הממוצע במשפחתם עולה פי שנים ויותר על הממוצע הארצי, והשתתפותם בכוח העבודה בישראל נופלת בעשרות אחוזים מהממוצע המקובל במדינות מפותחות - סובלים דרך קבע מחוסר יכולת לספק לילדים שהם מביאים לעולם, תנאי מחייה וסיכויי התפתחות אישית שוים לממוצע המקובל באוכלוסיה.
עצם ציון העובדה המספרית הנ"ל אינו מוסיף לידיעותינו או להבנתנו את המסר העיתונאי דבר וחצי דבר. הילדים בהם מדובר, בהנחה שהעובדה מצוטטת נכונה, אינם אשמים, במצבם, אבל גם אזרחים רבים אחרים אינם אשמים בכך. שהרי הנחת מוצא בחברה מתקדמת היא שלהורים זכות להביא ילדים לעולם, אבל גם חובה מקבילה לספק את כל מחסורם, כל עוד הם בחזקת קטינים. אי-אפשר לפטור באופן גורף ולנצח את ההורים מאחריות למעשיהם או מחדליהם ולהטיל זאת על המדינה, כלומר על הציבור האחראי בה.
מאידך, אם מחליטה המדינה לפטור הורים כאלה או אחרים מאחריותם הבלעדית, יהיו נימוקה ושיקוליה לכך אשר יהיו, מוטלת עליה החובה להביט זאת לידיעת כל האזרחים, ולבוא במקום ההורים באופן מסודר ושיטתי, כסיוע חלקי או כפטור כולל; זאת לא ניתן לעשות אגב אורחא.
ועוד ציטוט מהכתבה/דוח: "אחד מכל חמישה ילדים מוכר לרשויות הרווחה - עליה של חמישים אחוז". ומה אומר לנו נתון זה?! לשם מה הוא נזכר בדווח? שהרי לא כל הדוח מצוטט בכתבה, ואם כך לאיזו תכלית נבחר ציטוט זה דווקא? האם כוונת הכותב היא לספר לנו שזו תוצאה של גידול באוכלוסיה, איזו אוכלוסיה? האם זו תוצאה של ירידה ברמת החיים הממוצעת של משפחות מעוטות הכנסה בישראל? ואיזו ירידה מדובר? האם זו תוצאה של הקטנה יחסית במספר העובדים המשתכרים למחייתם במשפחה ממוצעת בישראל? האם זו האצה מכוונת ובלתי מרוסנת של מהלכים דמוגרפיים-פוליטיים בקבוצות מסויימות בישראל?
האם זו סתם רשלנות ניהולית של ממשלות לדורותיהם? ומה פרוש מוכרים לרשויות הרווחה? עובדה זו היא מדד למה? לכך שקצב "חליבת" טובות הנאה של מגזרים פרזיטים בישראל מהקופה הציבורית גדל, משום שבעזרת השוטים שבינינו עודדנו אותם לכך? או שזו התרעה על שאיננו עושים די לקידום הדרך הנכונה בה בחרנו ללכת במודע ומתוך כוונה?
עוד לוקה הדיווח בכך שהוא אינו מציין בכמה החמירה התופעה בשכבות אוכלוסיה אלה בתקופת הדיווח ומה קרה באותו זמן במשפחות האחרות בישראל. ליקוי אחר בדוח הוא חוסר התיחסות לשאלה מה פעלה המדינה למען הקטנת הפערים המדווחים (אם נחוץ בכלל להקטינם), ואם פעלה, האם צומצם הפער או שהפעולה שננקטה אינה אפקטיבית; אם לא צומצם הפער, אזי מדוע ומה ניתן ללמוד מכך?
הסטטיסטיקה הגורפת - האויב הגדול ביותר של טיפול השורש
דומה שהדיווח נמנע במפגיע מעיסוק בשאלות-יסוד כגון: האם יש לישראל מדיניות טיפול בעוני, ומה מקומם של הילדים במדיניות זו. האם יש לישראל מדיניות דמוגרפית המתיחסת לגודלה הרצוי של משפחה בישראל? האם משפחות מרובות הילדים בישראל מכירות בחובתן לחברה (ולא רק בחובת החברה כלפיהן) ופועלות מתוך אחריות חובה זו? האם מישהו מעלה על דעתו שמספר גדל והולך של משפחות מרובות ילדים ומעוטות הכנסה תוכלנה לצפות שמשפחות מעוטות ילדים ובעלות רמת חיים גבוהה יותר תסכמנה "לסבסד" אותן ללא גבול?
אבל לצד השתיקה בסוגיות-יסוד אלה ואחרות, לא נמנע הדיווח מלצטט את קריאותיו של הד"ר קדמן, יו"ר המועצה לשלום הילד, לממשלה, "לפעול". מה עליה לפעול? האם אפשרית בכלל פעולה קוהרנטית ואפקטיבית ללא מתן תשובות לשאלות הנ"ל.
האם רק הממשלה צריכה לפעול?! ובכדי להעצים את הביקורת המרומזת והבלתי מרומזת על הממשלה, מבלי שהוכח שהיא האחראית היחידה או העיקרית למצב או הכתובת העקרית לטיפול בבעיה, מצוטטים בהמשך פוליטיקאים האומרים: "שוב עולה מהנתונים שאחד מכל שלושה ילדים חי מתחת לקו העוני, ילדים הולכים לישון על בטן ריקה...". ומה משמעותה של אמירה זו? קו העוני אינו בהכרח הסיבה לכך שילדים הולכים לישון על בטן ריקה.
דפוסי ההתנהגות והתרבות של חלק מהמשפחות מרובות הילדים אחראים לכך הרבה יותר מקו עוני תאורטי-סטטיסטי ברמת הכנסה נתונה. איש מכל מזילי הדמעות אינו יכול להבטיח שגם אם תוכפל הכנסתן של המשפחות לא ילכו ילדים רבים לישון רעבים והכסף לא יוצא למטרות אחרות.
הסטטיסטיקה הגורפת של דוחות מהסוג המובא במאמר הנ"ל היא האויב הגדול ביותר של טיפול שורש אמין בבעיות שיוצרות את הפערים והמצוקות. הקלות הבלתי נסבלת של הפניית דרישות לציבור (דרך הממשלה או לא דרך הממשלה) ללא נטילת שום אחריות עצמית, רק מבטיחה שהבעיה רק תלך ותחריף. איזה שירות אמיתי עושה דיווח מסוג זה לציבור בכלל, למשפחות שמצוקתן אמיתית ולחברה בישראל?
קו העוני או מדד העוני הוא דוגמה לכשל נוסף בשיח הציבורי שלנו, העושה שימוש לקוי בדוחות ובמדדים, שלא שרוב הקוראים אינם מבינים את מלוא משמעויותיהם. ראשית, חייבים להבין ש"מדד העוני" הוא מדד שרירותי ולא תורה מסיני. הוא כלי סטטיסטי שבא לשקלל כוח קניה מול סל צריכה, ששניהם נתונים לויכוח ציבורי.
אם נשאל אותה שאלה בצורה אחרת, תהיה גם התוצאה שונה. לטעמי, מדד העוני מיותר. הוא מיותר משום שהוא מטעה ומטה את השיח הציבורי מהעיקר, כשהעיקר הוא למה חותרת מדינת ישראל. איזו משפחה, מה מספר הנפשות המועדף, מה ההכנסה הפנויה שלה זקוקה משפחה כזו, מאילו מקורות היא אמורה להשיג הכנסה זו, מה מספקת המדינה ומה חייבת המשפחה לעשות לעצמה כאחריות בלעדית שלה מתי "מותר" למשפחה לחרוג מאחריותה ומה דינה כאשר היא חורגת "ללא רשות".
כיצד ממשים יעדים אלה ומהי "חברת המופת" אליה חותרת המדינה. כאשר תשאלנה באמת ובתמים שאלות אלה, ותנתנה להן באמת ובתמים תשובות ראליות - נוחות ופופולריות יותר, או נוחות ופופולריות פחות - לא נזדקק למדד עוני או למדדים אחרים בהם אנו משתמשים בעיקר כתרוץ לזעוק "גוואלד" במקום להשיב תשובות אופרטיביות לשאלות היסודיות.
דמוקרטיה זקוקה לשקיפות, לא למען התקשורת או "עריצות
חופש הביטוי", אלא למניעת שחיתות והבטחת שירות ציבורי שיוויוני ואמין לציבור. התקשורת אמורה לספק את אחד הכלים הבסיסיים ליצירת שקיפות. תקשורת לא אמינה, מוטה, מגמתית, סלקטיבית ומניפולטיבית, אינה יכולה לספק זאת משום שאינה מכוונת לכך ואינה מעמידה יעד זה במוקד עשייתה. תנאי יסודי לאספקת שקיפות הוא אמון של הציבור בדיווחיה, ובלעדיו תלך השפעתה ותדעך.
דברים אלה נכונים לתקשורת בכללותה ללא תלות בערוצים בהם היא עושה שימוש טכני. האינטרנט והרשתות החברתיות נעשו פופולריים בשנים האחרונות לא רק בגלל חידושי הטכנולוגיה ומהירותם, אלא משום שהיכולות הטכנולוגיות פתחו אופציות לקשר בלתי אמצעי בין יותר ויותר אנשים, מעל לראשה של התקשורת, או מחוץ לחלק מאמצעי הסינון והמיון שהפעילה לרוב, ובמקרים לא מעטים היא ממשיכה להפעיל.
