בשטפון הכותרות של הימים האחרונים נבלע עניין עקרוני שהיה ראוי לדיון תקשורתי מעמיק יותר: הפטור מכתב אישום פלילי שנתן היועץ המשפטי לממשלה לח"כ חנין זועבי על חלקה בפרשת ה"מרמרה". הפטור הזה ניתן לזועבי בשל מה שכונה "קשיים ראייתיים ומשפטיים", או, בעברית פשוטה, חשש שהחומר שיוגש לבית המשפט לא יספיק להרשיע אותה. נראה כי עוה"ד
יהודה וינשטיין והמומחים שלו חששו כי לא יוכלו להוכיח את יסודות העבירה של כניסה לתחום עזה שלא כדין. זהו ה"קושי הראייתי". ואילו ספקות בדבר תחולת החוק הישראלי על עבירות שבוצעו מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל הם "הקושי המשפטי".
החלטתו של וינשטיין שימחה מאוד את גב' זועבי, תלמידתו המצטיינת של ח"כ לשעבר
עזמי בשארה שברח מישראל כל עוד רוחו בו, והיא אמרה לתקשורת: "התעקשתי כל הדרך כי מה שעשיתי היה חוקי, פוליטי ולגיטימי למהדרין. השתתפותי במשט הייתה חובה מוסרית ואנושית. עברתי תקופה קשה של הסתה ודה-לגיטימציה. אני לא מצפה להתנצלות מצד חברי הכנסת שהסיתו נגדי, אבל יש מקום שיעשו לפחות חשבון נפש". כמה מכלי התקשורת הישראלים צירפו להצהרה הזאת צילום יפה של זועבי אחרי המשט עומדת כמנצחת, כשמאחוריה ה"מאווי מרמרה" העוגנת בנמל אשדוד.
רק בישראל
על כך אפשר לומר: "רק בישראל". הבה נשווה בנפשנו כי ביולי 1940, כאשר כלי שיט גרמניים נעו לעבר חופי איי-התעלה הבריטיים להנחית עליהם יחידות קומנדו (והם אכן עשו זאת ושלטו באכזריות באיים ג'רזי, גרנזי ואולדרני עד 9 במאי 1945), הייתה חברת פרלמנט בריטית מאוהדי הנאצים עולה על סיפונה של ספינת הדגל הגרמנית ומשדרת ממנה לבריטניה שהערכים הנעלים של השלום והאחווה בין כל בני האדם מצדיקים כי הצי הבריטי המלכותי יזוז הצידה ויפנה את הדרך לאוניות עם דגל צלב הקרס. ברור שהיא הייתה מועמדת לדין וסופה היה כסופו של שוחר שלום אחר, "לורד האו האו" (השדרן הנאצי ממוצא אנגלי-אירי-אמריקני וויליאם ג'ויס), והיא הייתה נתלית לצידו בכלא וונדסוורת' הלונדוני בסוף המלחמה ונקברת איתו בחצר הכלא קבורת חמור וללא מציבה.
זה היה קורה על-אף ה"קשיים הראייתיים והמשפטיים", אשר במשפטו של "לורד האו האו" היו גדולים לאין שיעור מאלה שבהם נתקל וינשטיין בעניין זועבי. לדוגמה: "לורד האו האו" הואשם בבגידה במלך בריטניה, שמהותה הייתה עצם הצטרפותו לשירותה של מדינת אויב. דא עקא שג'ויס לא היה אזרח בריטי אלא אמריקני וטען, ובדין, כי אינו יכול לבגוד במלך שהוא אינו נתין שלו. ואולם התובע הכללי, שלא כמו וינשטיין שלנו, לא נבהל ומצא כי במשך שנה בערך, מ-1939 עד 1940, בלי להיות אזרח בריטי, החזיק השדרן בדרכון בריטי לאחר שקיבל אותו בטענות שווא, והשתמש בו רק כדי לצאת מבריטניה. מה עשה התובע הבריטי? האשים את ג'ויס בבגידה רק על סמך השידורים ששידר בתקופה שבה היה הדרכון בתוקף, ואת שאר השידורים של כל שנות המלחמה לא הזכיר עוד. אך כאן נתקל התובע בעוד טענת הגנה חזקה: גם אם החזיק הנאשם בדרכון בריטי, אין בזה כדי לקבוע שהיה באמת אזרח בריטי. אולי אפשר להאשים אותו בהחזקת דרכון שלא כדין, אך לא בבגידה במלכות, ולכן את תיק הבגידה יש לזרוק מן החלון. נוכח טענה כה מוחצת, יש לשער כי מר וינשטיין שלנו, לו עמד ב"אולד ביילי" וקפלט לבן על ראשו, לא יכול להחזיק מעמד והיה ודאי נכנס למשא-ומתן בדבר עסקת טיעון. מקבילו הבריטי, לעומת זאת, סירב לעשות כן, ובמקום להיכנע, טען כך: העובדה שג'ויס החזיק בדרכון עם סמל האריה והחד-קרן חייבה אותו כשהיא לעצמה בנאמנות לכתר כאילו היה אזרח.
זה היה הבסיס "הראייתי והמשפטי" שעליו ביסס התובע את החלטתו הנועזת להמשיך בהליך הפלילי, ובהתאם לאימרה "האמיצים הם המנצחים" - זכה בדינו. על-אף כל הפלפולים המשפטיים של ההגנה, הוא שִכנע בסופו של דבר את שופטי ה"אולד ביילי" כי בגידה היא בגידה וכי "לורד האו האו" - שדיבר במשך כל המלחמה לקהל מאזינים גדול בבריטניה מתוך היכרות פנימית אינטימית של החיים הבריטיים, ושנשמע כה אותנטי וידידותי ברצונו "לשים קץ לסכסוך" - פשוט שנא את בריטניה ורצה שהנאצים ימחקו אותה מעל פני האדמה. וכך, בגלל תובע כללי שלא היה חנון, מצא את עצמו וויליאם ג'ויס בשחרו הקר והקודר של ה-3 בינואר 1946 כשסביב צווארו תחושה מאוד מאוד לא נעימה.
