פרשת
הדרת הנשים שהגיעה לתקשורת ולציבור כולו אינה תופעה חדשה ולולא החליטו עיתונאים מסוימים להביאה לסלון ביתו של האזרח, מן הסתם תופעה זו הייתה ממשיכה להתקיים ולהתרחב אף בעתיד. תופעה דומה, בעניין שירת נשים, אף היא עולה מעת לעת לכותרות, אך גם היא אינה זוכה למענה אמיתי.
מה קרה לתופעות אלו - שלמרבה הצער אינן חדשות, ושעד לפני מספר ימים אף אחד לא התייחס אליהן ברצינות הראויה - שפתאום מזעזעות הן את הציבור בכלל ואת ארגוני הנשים בפרט? מה קרה שמערכת החוק נזכרה עתה כי הדרת נשים היא עבירה שאין לה מקום בחברה הישראלית?
אירועים ומעשים לא מעטים מתרחשים בחברה הישראלית, אירועים הראויים להוקעה, לגינוי ולהכחדה, אך הם מתרחשים זה שנים והחברה, רובה ככולה, לא רואה אותם או שמא מתעלמת מקיומם. עשרות אלפי ילדים רעבים ללחם, אך הם לא הילדים שלנו, ואלו מאיתנו שירחיקו לכת אולי יתרמו לעמותה המסייעת להאכיל רעבים, אך בדרך-כלל במעשה זה אנו מרגיעים את מצפוננו ונבלעים לחיים האינטנסיביים שמרביתנו מצויים בהם.
מדינה שמפריטה עצמה לדעת
המדינה בתהליך ארוך, רחוק מהציבור, מפריטה את עצמה לדעת וכך הופרט הטיפול בקשישים ובילדים במצוקה כדוגמה, אך הם לא בני משפחתנו! ההפרטה היחידה שמניעתה נגרמה עקב הליכים משפטיים, היא הפרטת הטיפול באסיר וזאת דוגמה להתארגנות אזרחית שמגיעה להישגים.
רמת הלימודים בבתי הספר בארץ מדשדשת, לפי מבחנים בינלאומיים, אך כל אחד ואחד מאיתנו כהורה דואג לילדיו בחינוך אפור להשלמת הפער - תופעה שמנציחה את הפער בין האוכלוסיה החזקה או זו המסוגלת לממן חינוך אפור, לזו שאינה מסוגלת. עשרות אלפי ילדים אינם לומדים את לימודי הליבה, בחסות המדינה, מתוך ידיעה כי חסך זה יגרום נזק גם לאותם תלמידים, אך לא פחות לחברה ולכלכלה בישראל. שורשי הסוגייה במחיר פוליטי להבטחת קואליציה שהלכה והתרחבה למימדים המאיימים על פניה של החברה הישראלית.
הפריפריה, למרות הצהרות של ממשלות מכל הגוונים, מוזנחת ואינה זוכה לטיפול עמוק, ארוך-טווח ומשמעותי. מעת לעת, בטיפול נקודתי כזה או אחר, ניתנת זריקת עידוד, אך זו אינה מונעת את ההגירה מהפריפריה למרכז. החיים בפריפריה - ובה קיבוצים, מושבים ועיירות פיתוח - יקרים יותר למי שחי בהם. עלות צריכת שירותים שונים יקרה בפריפריה יותר, שכן שירותים רבים ובהם שירותים רפואיים מסוימים מחייבים נסיעה למקומות רחוקים וגם המתנה ארוכה יותר בדרך-כלל.
אפשר לתאר תופעות נוספות כמו תופעת התספורת שמציעים טייקונים מסוימים, הפער הגדל בין האלפיון העליון והאלפיון התחתון, התופעה הבזויה של עובדי הקבלן ועוד תופעות שאין מקומן בחברה בריאה, מתוקנת ואחראית המחויבת לאחריות מוסרית וערכית לגוון חבריה.
אחריות חברתית מחייבת אמירה
ביום שבו הסכמנו לתופעת עובדי הקבלן כדוגמה ולהפרטת משימות ליבה שעל הממשלה כאורגן המטפל בהם באחריות ובמסירות ובאופן ישיר, החלה הגלישה במדרון החלקלק, מדרון שאת ראשיתו ראינו אך לא את סופו.
תרבות גלגול העיניים לא תיעצר במקום שאנו לא רואים לכאורה ואינו נוגע לנו לעת עתה. תרבות גלגול העיניים לא תיפסק אם אנו כחברה אזרחית לא נפעל להכחידה מתוך הבנה כי אחריות חברתית ומעורבות קהילתית מחייבת אמירה, כתיבה, הצבעה והוקעה, ובלעדיה תחלואי החברה לא יעצרו במקום שאנחנו לכאורה לא רואים ולא שומעים.
הפקידים, באמצעות תקשורת מאיימת, מבטיחים לנו שנה קשה, עילה המחייבת לטעמם העמקת גזירות ולא צמצום פערים. האם הרוב הדומם בחברה האזרחית ימשיך לגלגל עיניים, ולהביט לצדדים או שיאמר עד כאן ולא עוד? דמותה ועתידה של המדינה והחברה הישראלית תלויים בכל אחד ואחד מאיתנו, האם נהיה שותפים לשינוי, או שנמשיך לגלגל עיניים?
