בראשית צעדיו של האיחוד האירופי בשנות ה-50' הצהיר הנשיא הראשון של הנציבות האירופית ולטר האלשטיין, כי אין עניינה של הקהילה האירופית במיזוג כלכלות בלבד, אלא, כך אמר "אנו ממזגים את המדיניות". מאז ימי האלשטיין אכן התקדמה האינטגרציה האירופית בהיקף ובעומק ניכרים, עד ליצירת האיחוד האירופי וקביעת מטבע משותף, הקמת מסגרת של מדיניות חוץ וביטחון אחידה ומסגרת הגנה משותפת, ועד הרחבת האיחוד ל-27 מדינות.
עד כמה שהדבר ישמע אבסורדי, בעייתה של אירופה היום נובעת מכך שהפרויקט האירופי הצליח, אולי למעלה מן המצופה. מאיחוד של מכסים ומשוק אחיד הגיעו למטבע אחיד, המאלץ מדינות בעלות כלכלות שונות, תרבויות שונות, אינטרסים גיאופוליטיים שונים ומסורות שונות של יחסי עבודה, לשים עצמן בסד של מדיניות מוניטרית אחידה, ובכך לוותר על נתח חשוב ביותר של ריבונותן. לכאורה, היה האירו מחויב המציאות, כיוון שאי-אפשר לנהל שוק אחיד אפקטיבי ותחרותי ללא מטבע אחיד. פערים בשערי המטבעות מנעו תכנון מסחרי יעיל.
האירו גם היה מחויב המציאות בשל איחוד שתי הגרמניות. צרפת חששה כי גרמניה המאוחדת והענקית תבלע כלכלית את שכנותיה. הגרמנים לא ששו לוותר על המארק אשר גם סימל את התאוששותה הכלכלית של "גרמניה האחרת", ואילו הצרפתים ראו את הוויתור הגרמני על המארק כפירעון חוב לצרפת תמורת הסכמתה לאיחוד גרמניה. מדינאי צרפת האמינו כי השתתפותם בקביעת המדיניות המוניטרית של אירופה תפצה את ארצם על אבדן מעמד הבכורה שלהם ביבשת, וגם תעכב השתלטות כלכלית של גרמניה.
לאותו מטבע יותר משני צדדים
ב-1998 היה שיעור הצמיחה הכלכלית של אירלנד 12 אחוז (פי-ששה מהצמיחה של אירופה אז). מובן שהדבר האחרון שמדינה זו נזקקה לו במצב זה היה הורדת ריבית. אדרבא, כדי לצנן את הכלכלה היא נזקקה להעלאת ריבית, אלא שבפועל, בגוש האירו כולו ירדה הריבית ל-3 אחוזים בסוף 1998 (אילולא הייתה כפופה להחלטות האירופיות, הייתה הריבית האירית עומדת על 10 אחוזים (. הורדת הריבית היוותה סכנה לכלכלה האירית, כי במקרים של רתיחה כלכלית ריבית נמוכה מגדילה את אמצעי התשלום, נוצר לחץ להגדלת משכורות, והיקף ההשקעות במשק הולך וקטן. לעומת זאת, בגובן שבמזרח גרמניה, במרחק של 1,600 ק"מ מדבלין, נזקקו התושבים, ש-24 אחוז מהם היו מובטלים, לכל עזרה של הבנק המרכזי, כלומר דווקא לירידה בשיעורי הריבית על-מנת להתניע את כלכלתם.
הבדלים כאלה במצב הכלכלי של החברות השונות, היה על גוש האירו להביא בחשבון.
אירופה - ממשלה ללא ממשלה
האם יכולים 17 חברי מועצת המנהלים של הבנק האירופי המרכזי, המתכנסת בפרנקפורט בכל שבועיים בימי חמישי להחליט על שיעור הריבית של 17 חברות גוש האירו, לקבוע ריבית אחידה שאכן תתאים לכל מדינה בגוש האירו, כאילו הייתה זו חולצה המתאימה לכל המידות? האם לא יגרום מצב זה להוצאות מרובות בממשלות מסוימות על-מנת להתניע את כלכלתן? האם לא יגרום הדבר לאי-שקט חברתי? האם אין פירוש הדבר שמדינות האיחוד האירופי תישלטנה על-ידי חבורה של ביורוקרטים? ואכן הצרפתים דרשו כל הזמן להכפיף את הביורוקרטים לביקורתם של פוליטיקאים ועמדו על כך שנציב הבנק יהיה צרפתי.
יתירה מזו: מטבע לאומי מהווה אחד מסמלי הריבונות המסורתיים, וניהול המטבע הלאומי הוא ביטוי מובהק של מימוש ריבונות זו. הפקעת המדיניות המונטרית מסמכות הממשלה הלאומית והעברתה לגוף על-לאומי כמו הבנק האירופי המרכזי היא מעשה של הקהיית הדמוקרטיה. שהרי גופים על-לאומיים שוקלים את צעדיהם לאור אינטרס כללי שאינו חופף בהכרח אינטרסים פרטיקולריים מידיים של כל אחת מן המדינות החברות בגוש האירו. אחד המושגים המבטאים את הבעיה של העברת ההחלטות בסוגיות אירופיות למוסדות מרכזיים הנשלטים בידי ביורוקרטים, הוא "גירעון דמוקרטי". גירעון זה מונע לגיטימציה לשליטה מבריסל על התהליכים האירופיים. נדגיש כי "הצהרת שומאן" (אקט דיפלומטי ב-1950 שהשיק את קהיליית הפחם והפלדה האירופית), שייסדה למעשה את תהליך האינטגרציה האירופית, אינה כוללת את המושג "דמוקרטיה" אפילו לא פעם אחת. אין זה פלא שאוכלוסיית אירופה אדישה לבחירות לפרלמנט האירופי, ואינה מייחסת לפעולותיו חשיבות. מבחינה זו נכון ההיגד כי "אירופה היא ממשלה ללא ממשלה".
ניתן לומר כי האירופים חתרו לסוג של מה שנקרא במדעי המדינה "משיחיות פוליטית", אך זו התגלמה במשיחיות פוליטית לא לגיטימית, ואולי יהיה עליהם לחשוב על סוג חדש של "משיחיות פוליטית לגיטימית".
בעיית האיחוד המוניטרי מתעצמת נוכח חוסר יכולתו להישאר רק ברמה המוניטרית, אלא הוא דורש התאמה (convergence) גם לגבי אספקטים אחרים של מקרו-כלכלה, למשל מיסוי על רווחי הון, או קביעת ערכו של המטבע הלאומי ביחס למטבעות אחרים, המשמש מכשיר חשוב בכל הנוגע לצמיחה כלכלית, או ליתר דיוק, לכדאיות היצוא. לכן איחוד מוניטרי לכשעצמו ללא תאום בין המדינות החברות בתחומים כלכליים נוספים יוצר עיוותים בכלכלות לאומיות. את הימנעותה של בריטניה מהצטרפות לגוש האירו ניתן להסביר, בין היתר, גם בשל סיבה זו. המצב הכלכלי-חברתי בצרפת ב-1996 ו-1997 יכול להוות דוגמה לעיוות כזה. בשנים אלו הלכה וגברה האבטלה בצרפת, הצמיחה הכלכלית הייתה זעומה, ומספר העניים הלך וגדל. הייתה דרושה התערבות של הפוליטיקאים לוויסות הכלכלה. לא היה זה מקרה שספרה של וויוויאן פורסטר "קללת הכלכלה" הפך לרב מכר. זוהי מסה הקוראת תיגר על הדיקטטורה הלא אנושית, כביכול, של מומחי כלכלה, וממילא גם של הבנקים, ועל חוסר המעש של הפוליטיקאים נוכח האבטלה. והנה, כאשר המדינות קשורות במטבע אחיד, מוגבל כושר התמרון של הפוליטיקאים.
וכך, כמו הרבה התפתחויות מדיניות מבטיחות הנובעות מתהליכים דינמיים רצויים והנשענות על הערכות תיאורטיות, גם האירו, המטבע האחיד האירופי, התגלה כהתפתחות דינמית טבעית ומבטיחה, אך כזו המסכסכת ומסבכת את הכלכלה האירופית ככל שזו הולכת ומכה בכנפי הצלחתה.
