הגברת העיוורת של הצדק אינה מפורסמת בתרבות הישראלית. בארה"ב פסלה נמצא בפתחו של כל בית משפט והיא הסמל לצדק הוגן ושוויוני. דמותה של האלה תמיס מופיעה בגרסאות שונות, בציורים ובפסלים, אך תמיד תהיה מכוסת עיניים. הכיסוי נועד למנוע מצב בו תושפע על-ידי האדם העומד מולה, מדעות קדומות או משחיתות.
מערכת משפט ה"עיוורת" לכל מלבד העובדות, היא אחד מהרעיונות החשובים ומעמודי היסוד של חברה דמוקרטית. רעיון זה מקדם מערכת צדק שוויונית וצודקת לכל אזרחיה.
נראה כי הגברת איננה מוכרת בישראל וגם איננה אהודה במיוחד. התקשורת הישראלית הממסדית שותקת במקרים בהם ההטיה של מערכת המשפט בולטת ואף ישנם מקרים בהם קוראים לעשיית צדק אי-שוויוני.
כאשר שנאת החרדים מעפילה על הרצון לצדק
חיפוש מהיר באינטרנט מעלה התייחסות רבה מצד בלוגרים ופובליציסטים להעמדתו לדין של שלמה פוקס. הכותבים, חלקם אנשי משפט מקצועיים, מתרעמים על הרעה והסכנה בהאשמת אדם בגין הטרדה מינית מכיוון שגידף חיילת. התרעמות זו כמעט שלא באה לידי ביטוי בכלי התקשורת הגדולים.
במאמר ב"ישראל השבוע" (6.1.12, "כך נבלמה פריצת חזית שלטון החוק (בינתיים)"), ממליץ
דן מרגלית: "לגדוע את היד (במובן המילולי-חוקי) של כל חרדי קיצוני המטריד ילדה בדרכה לבית ספר, או יורק לעבר אמה. לעצור אותו עד תום ההליכים ולשולחו לשנים ארוכות בכלא...".
תקיפה היא תקיפה והגדרתה נקבעה בחוק על-ידי הכנסת. שפיטת אזרח במדינת חוק מתבצעת על-פי העבירה בה הוא נחשד ולא על-פי הפופולריות של המגזר. שפיטת אירוע תקיפה הנעשה על-ידי חילוני שונה משפיטת תקיפה הנעשית על-ידי אדם דתי - היא הפוכה לגמרי לרעיון הדמוקרטי ומסוכנת ביותר.
המצב בו האלה תמיס משתוללת ברחבי הארץ עם חרב שלופה וקוצצת ידיים של האויב התורן, איננו התרופה לחוסר שביעות הרצון מהתנהגות של חלק מהאזרחים.
