אפשר להיות מאושר עד אין קץ משחרורו של
גלעד שליט מהגיהנום, ובאותה עת לסבור שאביו, נועם שליט, הוא אדם שחצן ומתנשא וגם אטום.
האסימון בעניין הזה ירד לי כשנועם שליט ביקש בזמנו להופיע בבג"צ ולהשיב, אישית, לעתירתם של נפגעי הטרור שהתנגדו לעסקה. מה הוא רצה להשיג בכך? הרי הוא לא באמת חשש אז שבג"צ עלול לקבל את העתירה ולבטל את העסקה.
ובכן, מה רצה נועם שליט להשיג בהופעה בבג"צ מול נפגעי הטרור? להוכיח שהמצוקה שלו גוברת על מצוקתם? שעניינו צודק יותר מעניינם? או שמא הוא רצה להתחרות בנפגעי הטרור על נפשו של הציבור? מין מסע יחצנות שכזה? או מה בדיוק?
יש להודות לבג"צ על שמנע אז מנועם שליט את מבוקשו. והנה עכשיו שוב - נפגעי הטרור זועקים את כאבם נוכח החלטתו של נועם שליט למנף את ההון הרגשי שהוא זכה לו מהציבור במשך חמש שנים נוראות - לצורך שאיפותיו הפוליטיות.
אבל נועם שליט לא שומע את זעקתם של נפגעי הטרור. הוא לא באמת חש את מצוקתם. כי הוא אטום לכאבם.
משכך, לא נותרת לנפגעי הטרור הברירה אלא לעשות מעשה נועם שליט ולהקים אוהל מחאה מול ביתו במצפה הילה. אדרבא, שיתמודד עם זה.
