וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים [שמות א', ט"ו-י"ז].
'ההבדל' בין Xenophobia - פחד מפני זרים ומפני חייזרים, לבין Hylophobia - פחד מפני עצים ויערות, הוא ששני הפחדים החידתיים האלה אינם רציונליים. מסבירים אותם כמובן. עץ מאיים כביכול להיעקר וליפול על אדם העובר תחתיו. מוכה הפוביה אינו זקוק לרוח או לסערה עוקרת כדי לפחד. מפני שהוא מפחד, הוא משוכנע כי הרוח הנה באה. המדמה לחשוב כי ההסבר משכנע ויש לה להילופוביה 'רגליים', לא יתקשה לטעון ברצינות מופלגת כי לשנאת הזרים יש הסברים משכנעים. אבל המתייחס לחרדה מפני עץ כאל נכות נפשית, יתייחס כן גם אל הקסנופוביה ויראה בה, חרף כל ההסברים של הלוקים בה, פתולוגיה. כך מן הסתם יתייחס אל החרדה שתקפה את המלך החדש שקם במצרים, ממלכה אדירה ורבת תושבים, שלא ידע למנות את מספר "עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", שבט מהגרים קטן, ופסק בלתי רציונלית בעליל, כי הוא "רַב
וְעָצוּם מִמֶּנּוּ". הפחד הבלתי סביר הזה גאה בליבו לממדים של איום קיומי.
הבה נתחכמה לו
'עם בני ישראל' לא היה טבעי. הוא כמו "עָלָה מִן הָאָרֶץ", צמח מאגית כיבלית מן האדמה. כדי להכניע אותו לא היה מנוס אלא להכריז: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה... וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ" [שמות א', ח'-י']. פרעה החדש לא היה היחיד שחרד חרדה פתולוגית מן המספר ההזוי של בני ישראל. בלק בן צפור מלך מואב לקה באותה מחלה: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם, הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי". הוא לא האמין כי יוכל להכות את הפולש העל-טבעי בחרב טבעית ופנה אל הקסמים, קרא לבלעם והתחנן לפניו: "לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי
עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּו..." [במדבר כ"ב, ה'-ו'].
ההתחכמות של בלק הייתה בלעם. ההתחכמות של פרעה הייתה שרי מיסים, עבדות וגזירת השלכת הבנים הילודים ליאור. שלוש הגזירות האלה היו צריכות למעט את מספר בני ישראל לבל יהיו לעם
"עָצוּם". אין יודע אל נכון אם שרי המיסים שבחר היו מקרב היהודים עצמם, אם הנוגשים בנדונים לעבודת פרך היו אנוסים מקרב בני ישראל, אבל מה שידוע לבטח הוא כי ביצוע המתת הבנים הוטל על המיילדות העבריות. מוכר... חוק המלך היה ברור וחד-משמעי, "אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה". חוקים צריך לקיים. אלא שלראשונה במקרא, ואולי לא רק במקרא, עומד אדם לפני דילמה. יש יותר ממערכת חוקים אחת. יש מערכת ארצית. המלך. יש מערכת על-ארצית, האלוהים.
לא ידע את ה'
במחזהו של סופוקלס "אנטיגונה" גוזר מלך תבי קריאון עונש מוות על מי שיביא לקבורה את Polynices, אחי אנטיגונה, שנפל חלל במרד במלכות. האלים גוזרים על האחות לקבור. צו המלך וצו עליון - צו מי מחייב? אנטיגונה מצייתת לאל. קריאון כולא אותה. היא מתאבדת. אהובה, הימון, נוטל נפשו בכפו לאחר שהוא מוצא את גווייתה. האנטיגונות היהודיות, שפרה ופועה, ששמן נזכר כדי שתהיינה לעד אות ומופת לגבורת הנפש בדברי ימי האדם, בוחרות ביראה באלוהים. סופן לא יהיה מר כסופה של אנטיגונה.
האלוהים פורש עליהן חסותו: "וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" [שמות א', כ"א]. אבל את זאת הן לא ידעו כשהעזו להמרות את פי המלך ופסקו לעצמן כי יש חוקים בלתי חוקיים בעליל. מצפונן צבע את הדגל שהונף על החוק ההיסטרי הזה בצבע שחור משחור. הן קיבלו על עצמן את האחריות המוסרית לא לציית למלך שכוחו המוכח במותנו ובתלייניו, ולציית לאלוהים עליו אמר אותו מלך לעגני: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל, לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'" [שמות ה', ב']. האלוהים, ה', המצפון, כוחות סמויים, נעלים, נעלמים ומופשטים, אותם לא ידע פרעה. הוא ידע את הכוח. הגשמי. את המשפט.
ליראה את ה' אלוהיך
שתי ה
נשים גיבורות הרוח, עליהן מותר לקרא את הפסוקים בתהלים קי"ב, א'-ב': "הַלְלוּ יָהּ אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד,
גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה...", הקדימו את הנביא ישעיה שהוריש לכלל ישראל חזון על פיו המלך האידיאלי הוא מי שהאלוהים "הֲרִיחוֹ
בְּיִרְאַת ה'... וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים... וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו
וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע" [ישעיה י"א, א'-ה'].
הן קיימו בנפשן, בנפשן ממש, את הצו הקטגורי היהודי: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ
כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו... בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" [דברים י', י"ב]. מן הפסוק הזה לומד רבי חנינא [ברכות דף ל"ג עמוד ב', ועוד], "כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". הציות לטעם החוק העליון הוא בחירה, כולו בחירה.
יראי האלוהים הם המפתיעים הגדולים של האלוהים עצמו. הוא השתחרר מידיעה מוקדמת על בחירתם. שפרה ופועה כמותן כאברהם, כיוסף, כיונה הנביא, כאיוב, שבכולם נאמר כי היו יראי אלוהים, הן גיבורות הדרמה של הבחירה האישית האמיצה. אין הדר כהדרן של שתי הנשים האלה, שפרה בשמה ופועה בשמה, שיראו את ה' והחיו בגבורת הבחירה שלהן את הבנים עליהם גזרה מלכות. הַלְלוּ יָהּ...
