מימי נעוריי ליוותה אותי תמיד חרדת יום השישי - האם נספיק להגיע לשבת כראוי, לעשות בעוד מועד כל שצריך לעשות? רק בקבלת שבת הייתי נרגע. באה שבת, באה מנוחה לנפש. בשירות הצבאי הייתי דרוך כפליים - לדריכות הצבאית נוספה דריכות הלכתית. נוסף לתפקידי הקרבי, לרוב הייתי אחראי גם לבדיקת העירוב, ופעמים רבות גם להקמתו. רבות חשבתי אז שראשי הישיבות החרדים חייבים לשלוח את טובי בחוריהם לשירות צבאי קרבי דווקא כדי שילמדו תורה, שהרי מסכת עירובין והלכותיה (ועוד כמה מסכתות והלכות) הם לא ילמדו כראוי בשום מקום, רק בצה"ל. אחר כך באו שנים של ציפיית חרדה לילדים בשירות הצבאי - האם יגיעו לפני שבת לפחות עד שער היישוב? או האם נצליח לדבר עמם בעמדתם אי שם, לפני שבת? ביום שישי אחד, לפני 21 שנה, פגע אוטובוס בילד בן 6 שרכב על אופניו בתוך עפרה. הילד נפגע קשות בראשו, אך ניצל בנס. מאמצי השיקום היו עצומים, ונמשכו שנים. לילד קוראים נדב שמואלי. הוריו נועה ואלחנן השקיעו בבנם הבכור את כל כוחם ונשמתם, בשקט רב עוצמה, בלי לכעוס ובלי לוותר. יחד עם הכוחות הגדולים של נדב עצמו, הוא הגיע לבגרות, למד בישיבה, גם שירת בהתנדבות וגם סיים אוניברסיטה. ביום שישי, ערב שבת 'וישב', נספה האב, אלחנן שמואלי ז"ל, בהתרסקות מטוס קל במודיעין. איש גבוה ורחב, שהשרה תמיד שלווה וביטחון, גם בהיותו קצין בצה"ל, גם בעבודתו ובמשפחתו, גם כטייס, וכמובן, בהיותו איש לנועה, אבא לנדב, לאחיו ולאחיותיו, וסב לשני נכדיו. אחרי חיבוק סוער בזמן השבעה, אמר נדב בקולו המיוחד שבמשפחה הזאת צריך לבטל את יום השישי. הסבא החכם והצדיק, ר' עזריה שמואלי, אמר שאולי צריך לקבוע שיעור זיכרון בימי שישי, ולו פעם בחודש, כדי לשנות מעט את סדר היום. הסבתא ההמומה לא זכתה לשבת שבעה על הוריה שנספו באושוויץ. עתה היא יושבת שבעה לראשונה בחייה, על אלחנן בנה, הסלע שנעקר. משפחת שמואלי לענפיה, משפחה חזקה ומופלאה, ה' ייתן לה, ובייחוד לנדב, כוחות להמשיך את הביטחון השקט של אלחנן ז"ל גם בחיי העולם הזה, ולנצור את זכרו לחיי עולם. קרובה למשפחת שמואלי גם משפחת מרצבך המופלאה. סיפורה התורני והציוני הוא סיפור מופת של גילוי היהדות מעומק ההתבוללות בצרפת, וגילוי ארץ ישראל וחשיבותה לעם ולעולם אחרי ששת הימים. ביום שישי אחד, לפני כ-26 שנים, נהרגו ההורים, הרופא ד"ר עזריאל מרצבך ורעייתו שושנה ז"ל, שעלו מצרפת והתמסרו בכל מאודם לבניין הארץ וליישובים, בתאונת דרכים נוראה בדרך אל בתם שבנתה בית בעצמונה שבגוש קטיף. גם בדרכי יהודה ושומרון רבו חללי תאונות הדרכים, לא פחות משאר הארץ, ובשנים האחרונות איבדנו בדרכים חברים נפלאים. גדולה במיוחד חרדת יום השישי, כאשר כה רבים מבנינו נוסעים בדרכים אל השבת, בשעה וברגעים האחרונים. הלב והשכל מבקשים כאחד: אנא, הקדימו לצאת. אל תנהגו בעייפות! אל תנהלו את העולם בזמן הנהיגה. זה חמור יותר מחילול שבת! כל ספק סכנה חמור מספק איסור (חולין י ע"א). שח לי הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת עתניאל, שהוא שואל עדים בחתונות אם הם עוקפים בכביש בקו לבן, משום שייתכן כי אדם שנוהג כך הוא פסול לעדות! בדרכי יהודה ושומרון יש גם תאונות אחרות, שאותן גורמת מלחמת הטרור הנוראה המתנהלת נגד ישראל מאז ראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל, וביתר שאת מאז הצהרת בלפור לפני 95 שנה. ב"ה אנו נוסעים בדרכי יהודה ושומרון בזכותם של חיילי צה"ל ומפקדיו ולוחמי השב"כ, השומרים על הדרכים וחושפים חוליות טרור סמוך להתארגנותן, כמו שקרה בבית-לחם בזמן האחרון. אבל במלחמה יש גם טעויות, ולפעמים גם תוצאות מזעזעות. והנה, חרדת יום השישי מגיעה לשיא: בבוקר יום שישי, ערב שבת 'וירא', כ-26 שנים אחרי מות הוריו בדרך לעצמונה, נהרג בשגגה הרב דן מרצבך ז"ל מעתניאל, כאשר חיילי התצפית בצומת הכבשים בדרום חברון ירו בו בלי כל סיבה, בחושבם אוהב לאויב. בטוחני שצה"ל יסיק כל מסקנה שאפשר ללמוד ולתקן, אבל כל מי שאינו חי באשליות מנותקות ממציאות יודע שאין לנו ברירה. מלחמה זו, אם לא תתנהל בפאתי חברון ובית לחם ובמרחבי השומרון, תתנהל בפאתי תל אביב וברחובות ירושלים, כפי שקורה כל אימת שאחיזתנו בשטח נחלשת; ממש כפי שהטילים הנורים מחורבות יישובי קטיף הורגים באשקלון ובבאר-שבע. מאז מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים אני יודע שחלק מחללי צה"ל אשר נפלו במערכות ישראל נהרגו מאש כוחותינו. בזיכרון הלאומי שלנו אין שום הבדל - כולם נפלו למען הבטחת קיומנו בארץ הזאת, וכולם קדושי עליון. הרב דן ז"ל היה איש חיל רב פעלים בתורה ובהתיישבות, עמוד תווך בעתניאל וביישובי דרום הר חברון. ה' ייתן למשפחה החזקה, לאלמנה וחמשת היתומים ולחברים, כוחות להמשיך את מפעל חייו ולנצור את זכרו לחיי עולם. אבל מה נעשה כולנו להקלת חרדת יום השישי? מה חובתנו כציבור? עלינו להיות ראויים, וה' יגדור פרצותינו ופרצות עמו ישראל!