חוקי הצונאמי הסְקַנדלוגי

מישהו צריך להתחיל לחקור את חוקי הטבע היוצרים את תופעת הצונאמי הסקנדלוגי, ולהמציא איזה סולם ריכטר שבאמצעותו נוכל למדוד ולחזות את עוצמת הסקנדל הבא. עד שזה ייעשה, אפשר לשרטט בקווים כלליים איך זה מתרחש. זה מתחיל בתזוזה לעומתית קלה של לוחות טקטוניים באחד משלושת קווי התפר חרדים–חילונים, או מתנחלים–שמאלנים, או משועממים–נתניהו. אם התזוזה הקלה מתרחשת בדיוק בזמן של יובש תקשורתי, מתחוללת תופעת התאבכות ספירלית: ערוץ 2 שם את זה בראש החדשות, 'ידיעות אחרונות' שולח בדחיפות את כתביו לחפש סיפור שלא היה בטלוויזיה, ואם אין כזה אז לייצר אותו אבל מהר. בינתיים דוברי השרים ויחצניהם מנסחים במהירות את תגובתו החריפה של השר, ושולחים במסרון לכל הכתבים. מפיקי תוכניות הבוקר ברדיו ממחזרים מה שהיה בטלוויזיה, מוסיפים ציטוטים מעיתוני הבוקר, ומשלבים את תגובת השר. יועץ התקשורת של הנשיא לא יכול להישאר מאחור, והוא מסביר לכבודו שזה הנושא החם ואם לא תתייחס אליו אתה לא קיים. נאום הנשיא הופך להיות הסיפור המרכזי של חדשות הערב, ובמצב כזה ברור לגמרי שלשכת ראש הממשלה לא יכולה להרשות לעצמה להשאיר את הנשיא לבדו מול הזרקורים כאילו הוא זה שמנהל את המדינה. הבעיה היא שבבוקר היום השלישי לסופה, תגובה כתובה המביעה זעזוע כבר לא עושה כותרת, ולכן אין לראש הממשלה ברירה אלא לזמן דיון חירום, אחרת יגידו שהוא לא עושה כלום. רצוי לזמן את הרמטכ"ל, המפכ"ל והמנכ"ל, איזה לשעברניק בכיר, שני שרים שתי נשים ושני ספרדים. אבל גם למנכ"ל לרמטכ"ל ולמפכ"ל יש יועצי תקשורת, והם לא ישאירו את הקליינט שלהם פראייר, וחוץ מזה בינתיים הגיעו לאולפנים המפיקים והמגישים של תוכניות חמש אחרי הצהריים, והם זקוקים לחומר סקנדלי חדש. הם מסבירים ליחצני המפכ"ל שהבעת זעזוע עמוק היא כבר סיפור מאתמול, ולמפכ"ל אין ברירה אלא לצאת להצטלם בשטח ולומר שמדובר בסכנה קיומית למדינת ישראל ונגיב עליה ביד ברזל ובאפס סובלנות. אם גם זה לא נכנס לשידור, אפשר לנסות את 'יותר מסוכן מהגרעין האירני'. ביום הרביעי יש הפגנה, ביום החמישי בג"ץ, ובבוא אלול אלינו ריח סתיו עלה, נגמר היובש התקשורתי ויש כמה חדשות אמיתיות. ההוריקן נרגע מהר יותר משהתפרץ.

אני לא יודע איך אתם, אבל אותי זה נורא מעצבן. אנחנו חברה דמוקרטית מלאה אנשים אינטליגנטים ועצמאים, יש פה באמת חופש ביטוי וחופש מחשבה, ועשרה זוכי נובל ותלמידי חכמים ומשוררים ונון-קונפורמיסטים בעיקרון, ועוד אומרים עלינו שלכל שני יהודים יש שלוש דעות. אז איך זה שלפעמים מצליחים לטמטם אותנו ואנחנו נראים ונשמעים כמו עדר פרות שכל אחת צועדת בתוך הבוץ כשראשה באחורי חברתה. איך זה שמישהו קובע שהשבוע כולנו נדבר על הדרת נשים, ואנחנו מצייתים בלי מילה, ומנשיא המדינה ועד אחרונת הדוגמניות כולנו מדברים רק על מה שהכתיבו לנו, והסקנדל התורני נדבק אלינו ומכסה אותנו מכף רגל ועד ראש כמו האבק הלבן על שריונאים. חשבתי על זה כשראיתי את הצילומים מהלווייתו של קים ג'ונג-איל עם רבבות האנשים המתייפחים ומבכים מרה את מי ששדד אותם והרעיב אותם. קול הקריין המלווה את התמונה מביע פליאה עמוקה, וזה באמת לא ברור. איך אפשר להכריח אנשים לבכות כך? ופתאום הבנתי שאף אחד לא הכריח אותם, ושאנחנו לא שונים בהרבה. ברגע שכל ערוצי התקשורת שלנו, ואיתם כל הפוליטיקאים וכל מי שרוצה להתפרסם קצת, כולם בלי יוצא מהכלל מטפטפים נושא אחד ומסר אחד, אף אחד לא מתמרד ולא שואל: סליחה מלך, איפה הבגדים שלך. אילו הייתה המערכת התקשורתית שלנו מהללת את קים ג'ונג-איל באותה עוצמה ואחידות שבה היא התייחסה לבלוף של הדרת נשים, רבבות אנשים היו עומדים ברחובות תל אביב ובוכים על מותו של המנהיג הצפון-קוריאני. ומה שעצוב בסיפור הזה הוא העובדה שיש פה שתי קבוצות קטנות מאוד, אחת של חרדים קיצוניים ואחת של חילונים קיצוניים, כשאת החילונים הקיצונים לא מעניין שוויון האישה ואת החרדים הקיצוניים לא מעניינת צניעות האישה. מה שמעניין אותם זה להתקוטט אלה עם אלה.