מעין מהפיכה עומדת להתחולל בתיאטרון העברי. בחודש דצמבר 2012 תעלה ביפן ובישראל ההצגה "נשות טרויה" מאת אוריפידס. השחקנים ידברו על הבימה ביפנית, עברית ערבית וגם אנגלית. המטרה: להציג ביפן, בישראל ובהמשך בעולם. הגירסה הקלאסית המקורית של אוריפידס, המתארת את הטרגדיה הנוראית שהמיטה מלחמת יוון בטרויה על המנצחים והמנוצחים כאחד, זועקת את המסקנה שבמלחמה אין רק נצחון. כולם מפסידים. ואת הרעיון הזה יביים הבימאי יוקיו נינאגאווה, שהכריז על כך במסיבת העיתונאים בקפה מועדון הקאמרי. מסיבה בה נכחו ונשאו דברים גם שגריר יפן בישראל הידאו סאטו, סמנכ"ל תיאטרון המטרופוליטן מטוקיו הירושי טאקהגי, והסמנכ"ל לעניני תרבות במשרד החוץ שלנו, רפי גמזו.
המחזה עלה בישראל כמה פעמים בגירסתו ועיבודו של ז'אן פול סארטר ובעיבודו של חנוך לווין. את המקור ממש - ראינו רק בחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א, שם גילינו בין השחקנים את הכוכב הבא של הבימה הישראלית, דן שפירא, שהיה אז סה"כ תלמיד שנה א' או ב'. אבל הפקה כזו, שתעלה כשיתוף פעולה של יפנים וישראלים ובארבע שפות, תוך שיתוף בין תיאטרון הקאמרי לבין תיאטרון המטרופוליטן מטוקיו - זוהי תפנית של ממש בעולם התיאטרון הבינלאומי. ולכך מכוון הבימאי הנודע, שכמה מההצגות שביים, עלו כבר בהצלחה על בימות הווסט אנד בלונדון ובלינקן סנטר בניו-יורק וזכו להוקרה רבה. נסיונו העשיר בהעלאת קלאסיקה יונית, שייכספיר וקלאסיקה יפנית, מבטיחים שהרעיון המהפכני והלא רגיל יתכן ויצליח להגשים את יעודו. לדעתו, דווקא השוני בשפות מהווה גורם מעורר, מנסיונו. והערך המוסף של הפרודוקציה הזו הוא - ללמוד לכבד זה את זה, מתוך הכרת התרבות של השונה.
הבימאי סיפר, שתמיד נחשב ל"אנפן טריבל" בתיאטרון היפני. "אני הקלתי על הקהל היפני להבין את התיאטרון. ולמה השימוש ב4 שפות? כי ללכת בדרך הקשה - זה האתגר. כבר עשיתי את "אדיפוס רקס" עם שחקן יווני אחד והשאר - שחקנים יפנים, והשפה לא הייתה מכשול עיקרי. נכון שהמרחק בין שתי המדינות לא תרם תחילה למיצוק הקשרים בין יפן וישראל, אבל לאחר ביקור פה - חל שינוי בהתייחסות היפנים, והיחסים התהדקו החל מ-1988”.
ואין זה דבר של מה בכך לגבי היפנים. כעם שהתמיד במשך ההיסטוריה שלו על מסורת ההתבדלות מהיבשת (לבד משתי פעמים בהן היה מעורב במלחמות ביבשת אסיה) - הקפיד העם לשמור על תרבותו המיוחדת ועל אורחות חייו. והנה, מגיע בימאי יצירתי במיוחד, עם קבלות על יכולותיו, ומשלב בתוכניתו עם שחקנים יפנים עוד שני מיגזרים - ישראלים בעברית וערבים בערבית. שלושה מקורות תרבות - שהשוני ביניהם, כך הוא מקווה ושואף, יתמוסס בעזרת האמנות. הוא עצמו אינו יודע אנגלית, אך עבורו אין הדבר מהווה בעיה. את ביצוע השחקנים הוא בודק על-פי שפת גופם, קולם וכיצד הם משתמשים בכלים של עצמם. עיניו, אוזניו וחושיו של המאסטר הגדול הם מכשירי העזר לשיפוטו, מלבד מתורגמניות. הדרמטורגית ד"ר ורדה פיש עומדת מאחורי הפרויקט ביזמה ובפיתוח הרעיון, שאמור להיות חגיגת ששים שנות יחסים דיפלומטיים בין ישראל ליפן.
כצעד מקדים, ערך הבימאי בטוקיו סדנה לשחקניות אולה שור סלקטר וראידה אדון. מכיוון שתיאטרון המטרופוליטן היפני מטוקיו אותו ייסד ב 1990, מכוון ליצירת קירבה תרבותית בין עמים, ובכך להביא לשלום בעולם, התאים הרעיון מאד למנהלו הנמרץ של תיאטרון הקאמרי, נעם סמל, שיזמתו הברוכה הביאה כבר בעבר לצופי התיאטרון בישראל כמה וכמה הצגות מגרמניה, פולין ורומניה, הצגות שלימדונו כיצד נראה תיאטרון אירופאי משובח. וגם אם אינך דובר שפות אלו, התרגום שרץ מעל הבמה הקל את יצירת החיבור בין הקהל הישראלי לקבוצת השחקנים הזרה. למדנו שלא חייבים לצרוח על במה כדי "להגיע" לצופים. שדרמה משובחת מדברת ללב כל צופה ובכל שפה.
כך גם מקווה נינאגאווה ליצור חיבור בין עמים שונים - בין היפנים שתרבותם הגבוהה כה שונה משלנו ומשל כל שאר עמי כדור הארץ (ועד שלא תסעו לשם לא תבינו עד כמה...) לבין הישראלים הבוטים-משהו, ולבין הערבים שביטויים אכספרסיבי ושירי מאד, ובכך מתחבר יותר לסגנון תיאטרון הקאבוקי המוחצן מאשר לתיאטרון ה"נו" המופנם והשקט. המיקס הזה, אמר הבימאי במסיבת העיתונאים, אמור להצליח במטרתו, ולחבר את היפנים לישראלים, ותקוותו גם לגרום לערבים לספוח את הלקח מהמחזה הנוקב והטראגי - ואולי לגרום להם להעדיף שלום על מלחמה חסרת תועלת.
בימים אלה שוקד הבימאי על אודישנים לשלושים שחקנים ישראלים וערבים, מלבד היפנים, ונאחל לכולם הצלחה, ונחכה בכליון עיניים לדצמבר 2012.
