אם נכונה הידיעה כי הרב אליקים לבנון החליט לפרוש מן ההוראה כדי להסיר כבלים הקושרים ידיו במאבקו בפסיקת המטה הכללי של צה"ל, הוא ראוי להערכה ולכבוד. אכן, מורה הוראה המושבע להקנות לתלמידיו את המידות ואת הערכים בהם ישקול בבגרותו כבן-חורין את הכרעותיו בכל נושא בו מוצבים לפניו דילמות, לא יכול להגן בקלות על פעילותו הפוליטית בעליל מכס ההוראה המשפיעה השפעה מכרעת על חופש הבחירה הערכית של הצעירים היוצקים מים על ידיו.
באותה מידה קשה להגן על החירות שנוטל לעצמו רב המכהן כראש ישיבה המתקיימת בזכות מימון ופיקוח ממשלתי להיאבק מכיסאו בהחלטות אותה ממשלה עצמה. הפרישה מניגוד העניינים החינוכי והאדמיניסטרטיבי הזה, מעיד על יושרה מוסרית ועל אומץ לב בכלל וכלכלי בפרט. יש בו, כיוון שמדובר במורה הוראה בישראל, מימד של פסיקת הלכה לרב אליקים לבנון עצמו ולרעיו הרבנים שמעמדם ומיצובם בשדה המערכות הציבוריות דומים למעמדו ולמיצובו שלו.
אין להבעת ההערכה הזאת דבר וחצי דבר עם עמדתי בסוגיות המאבקים הנטושים בין מדינה להלכה, כולל בסוגיות פנים של התאזרחות, במשפטים, במדיניות חוץ, בנושאי שלום או בידול מאומות העולם, וכמובן במדיניות ביטחון. המערכת השלטונית הארצית והדמוקרטית מבקשת להכתיב טקסט מחייב משלה. המערכת הרואה עצמה כמייצגת האמינה האחת של ההלכה מכתיבה טקסט מחייב שונה. ההתפטרות של הרב לבנון מעידה על החרפת גזרת המאבקים האלה.
מי שנוטש את ההוראה עליה אמרו חז"ל "....ותלמוד תורה כנגד כולם", הוא כמי שפוסק כי לעת הזאת ביטול הגזירה של המטכ"ל בעניין שירת הנשים היא מצווה הגוברת על מצוות תלמוד תורה. על הפסוק קכ"ו בתהלים קי"ט "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" פוסק התלמוד במסכת ברכות דף ס"ג כי אדם מצווה להקדיש עצמו לעשייה, או לעניינינו, למאבק בפקודת המטכ"ל-משום שהפרו תורתך.
משמעותה של החלטת המטכ"ל היא כי נפלה הכרעה בזכות עליונות החוק האזרחי על ההלכה. הפרו תורתך! על כך נכון אפילו להקריב את הנפש, לעמוד בפני כיתת יורים, לא בגלל ההן או הלאו של שירת נשים אלא בגלל הפסיקה העקרונית כי המדינה מדיחה את ההלכה למעמד משני במעלה. הד להבנה הזאת של גזרת המאבק נשמע בדבריו של עסקן גוש אמוני בכיר שצוטט כמי שאמר כי אין מנוס מלהכיר בצורך של פרידה מן הדמוקרטיה בישראל ומאימוץ ההלכה כחוקת המדינה.
"ציונות דתית" כי יש ציונות ויש ציונות
הד מתגלגל אחר הוא הצעת החוק המבקשת לתת לכנסת סמכות להחליט כי מול ההלכה אין לה סמכות, וכי כל פקודה הדורשת מן החייל ציות לפקודה שקיומה נוגד את אמונותיו הדתיות - בטלה כעפרא דארעא.
אך שוטים ישאלו כיצד זה קרה כי הציונות הדתית שהעלתה את המדינה למדרגה נעלה של ראשית צמיחת גאולתנו מגלה פנים כי היא נחושה לערער כביכול את יסודות ריבונותה של המדינה משאת נפשה של הציונות. אין לשאלה הזאת ערך, מפני שברור זה מכבר, וגלוי הדבר ומפורש בכמה וכמה גילויים וביותר מכל הפירושים האפשריים, כי עליונות ההלכה על המדינה היהודית היא מהותה של הציונות הדתית, לא סתירתה, אלא קיומה ממש. לכן זנחו כוהני הציונים הדתיים את המונחים של המזרחי או הפועל המזרחי או הדתיים הלאומים ואימצו את המונח הפרובלמטי "ציונות דתית", שמשמעותו האחת היא כי יש ציונות ויש ציונות, והלגיטימית היא הדתית.
בתנועת מלקחיים ממנה בוחרים קברניטי המדינה החילוניים להתעלם בעיקר משיקולי חרדות קואליציוניות כרוניות, נעים כוחות אידיאולוגיים נחושים אל עבר שני יעדים החשובים בעיני הלוחמים כאצילי הציונות עצמה. היעד האחד הוא פרישת ריבונותה של מדינת ישראל לפחות מן הים עד לירדן. ההתנחלויות וההיאחזויות אינן אלא כלי בידי המשימה הקדושה הזאת ומי שמאשים את המאמינים בכיבוש היעד הזה כמי שמביאים על ישראל את האסון של מדינה אחת דו לאומית או מדינה חד לאומית כוחנית שאינה יראה לא מן המיעוט החילוני בקרבה ולא מאומות העולם מלקיים משטר דמוקרטי רק למחצית ולרביע, מאשים על ריק. אדרבא ואדרבא, לא אסון, אלא הגשמה ציונית לעילא ולעילא.
היעד השני הוא החלת ההלכה על קנון החוקים על פיהם מחוייבים אוכלוסי המדינה כולם, יהודים -חילונים או דתיים, ערביים, נוצרים, חסרי מעמד דתי להתנהל, אישית וציבורית. מי שמאשים את המאמינים בכורח כיבוש היעד הזה, כמי שמביאים על ישראל את אסון התיאוקרטיה מחד וסתימת הגולל על הדמוקרטיה מאידך, טועים טעות מרה בהבנת מהותה היהודית של הציונות. אדרבא ואדרבא, החלת ההלכה היהודית על המדינה, צבאה, מוסדותיה מרחבה הציבורי והפרטי, הוא הגשמת חזון נביאי ישראל, ואין לך ציונות נעלה יותר מאשר זו.
הפחד מהפרידה מערכי יסוד אוניברסליים - לא מרתיע
לבד מאנחות שבר במחנה החילוני שנתפרק גם מנשקו וגם מאמונותיו, אין לנחישות הציונית הדתית יריב אידיאי בשטח. אין בקרבנו היום, לא דתיים היראים את השינוי החרדלי שכבר אינו זוחל, ולא חילונים הרואים את כיבושיו בייאוש גובר והולך, מי שיודע לנסח ציונות בת תוקף אחר מזו שנוסחה בישיבות שמאחת מהן מודיע הרב לבנון על התפטרותו. הפחד הקיומי מפני פרידתה העתידה של המדינה מערכי יסוד אוניברסאליים, אם בחקיקה אם בהשלמה עם מפגעי אקלים אידיאולוגי, שוב אינו מרתיע.
בצל הקפיטליזם המעמיד בראש הסולם הערכי את הטכנולוגיה פורצת השווקים ובצל המחאות של קרבנותיה המעמידים בראש הסולם הערכי את ערך השוויון בנגישות לחינוך ולדיור ולהזדמנויות בכלל, כובשת מסירות הנפש האלטרואיסטית האישית של האנשים והנשים המאמינים בעליונות ההלכה ובבשורותיה את המדינה, והם קוראים לה "ציונית" בלי לחשוש לא למה שאומר העבר ולא למה שאומר העתיד.