מרצ נהדרת, או: אין לנו תקשורת, בינתיים

אם הערוץ שיש לו מדינה - בינתיים - היה הוגן ומאוזן, יכול היה לשדר לסירוגין תוכנית של "ארץ נהדרת" ותוכנית של "לאטמה". במציאות האורווליאנית של ישראל הנהיגו הקוזאקים הנגזלים את עריצות המיעוט, וכך נאלצת סאטירה מימין להיות מופצת בין האזרחים באמצעות הדואר האלקטרוני, בעוד שסאטירה משמאל משודרת בשעת שיא הצפייה בערוץ שקיבל זיכיון מן המדינה ומשתמש בו כראות עיניו החד-צדדיות. אם כך היה נוהג אותו ערוץ - והערוצים "המתחרים", אם כי משדרים באותה רוח - כי אז הייתה לצופי הטלוויזיה בישראל האפשרות לא רק לראות את הזדהותם של הנ"ל עם "המחאה החברתית" של הפנתרות הלבנות, אלא גם את הביקורת של "לאטמה" על המחאה שהייתה פוליטית, יותר מאשר חברתית. הביקורת היחידה שהייתה לקוזאקים הנ"ל באותו הראיון על "המחאה החברתית" הייתה על כך שלא תקפו במפורש את הבנייה בהתנחלויות ("איפה הכסף?" ברוח הסיסמה הדמגוגית שבקרוב נשמע). מן הראוי להעמיד את הדברים על דיוקם. ביהודה ובשומרון, כולל בשכונות ירושלים שמעבר ל"קו הירוק", גרים כיום כ-720,000 יהודים, אזרחי ישראל, שרובם המכריע משרתים בצה"ל ומשלמים מיסים כחוק, כמו אחיהם שממערב לקו. נניח שהם לא היו גרים במקומות מגוריהם הנוכחיים אלא בתוך הקו הנ"ל. גם אז הם היו זקוקים למגורים, לכבישים, למוסדות חינוך ורווחה ועוד. מה הייתה עלותם של כל אלה? ניחשתם! בדיוק אותם סכומים כמו ממזרח לקו. הן עלות יישובם של אזרחי ישראל בגליל ובנגב אינה שונה מהותית מעלות יישובם ביהודה ובשומרון. תקשורת היא חיונית. גם סאטירה, ואפילו סאטירה נשכנית. ובלבד שהיא הוגנת ושומרת על כללים של טעם טוב ונטול הסתה. אבל, בינתיים, כפי שנאמר לעיל, אין לנו תקשורת הוגנת ואחראית. כי כדי שתקשורת תמלא את תפקידה היומרני להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, עליה להיות ביקורתית כלפי השלטון, הן משמאל והן מימין. כאשר היא עושה זאת - תמיד - מצד אחד של הקשת הפוליטית אין היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. היא פשוט מגויסת. לשמאל שור!