רוח השירה תחבר את הכול

'יקום פורקן' הוא ביטוי ארמי מתוך התפילה, המלים מבקשות ישועה. 'יקום פורקן' של המשוררת ברכה סרי, הוא בקשה לגאולה באמצעות השירה - גאולה שירית, גאולה שמשמעה התחברות לכוחות פנימיים, לחיבור של כל השברים והחלקיקים לבריאה כולה - ויש בשירה הזאת אמונה חזקה, שלמלים יש כוח. כוח לשנות, כוח לחיבור בין אנשים, בין זמנים, בין כל חלקי הבריאה. באחד הקטעים בספר כותבת ברכה: "האמונה והאהבה מחברות את החיים שוב ומפרקות את הפחדים, הכעס והשנאה והבורוּת העצומה ופוקחות לנו עיניים לראות שאין עוד מלבדו". שירה סוללת דרך לחיזוק כל השברים כדי להגיע לשלם, לאחדות, לאמונה. השירה של ברכה סרי מאמינה, שיש ליוצרת עוצמה בלתי נדלית לרומם את מה שיש, ולהפוך את הקיים למציאות נשגבה יותר. בשיר "קחי אהבתך בידייך" היא משמיעה קריאה נבואית - להתעצם מכוח האהבה שבנו, כוח שמשנה את החיים: "עכשיו אהבתך הגדולה, ושפע חייך יסדרו את המיטה יכבדו את הרצפה ויכבסו את הכביסה" (קחי אהבתך בידייך).

הרפתקה של מצבים שונים

ברכה סרי מאמינה בניצחון הרוח, בניצחון המשמעות הפנימית, בקבלת הישות הרוחנית כקודמת לכל ישות חומרית: ניקח לדוגמה אחד השירים של ברכה סרי - שהוא סוג של שיר מפתח להבנת המסע הפואטי שלה - ובעבר אף נותח על-ידי בלפור חקק: כך כותבת ברכה סרי, כלת פרס ראש הממשלה: ירושלים שלמעלה וצנעא שלמטה חד הם. אחת עירי רקמת צבעים. שירתה של ברכה היא אכן הרפתקה של מצבים שונים וישויות שונות - ואכן היטיבו לראות, כי המכוונות של המשוררת היא להתיך את המרכיבים, לחבר, להפוך הכול למציאות שירית אחת. ברכה סרי מחפש מציאות מעבר למציאות, רוחניות מעבר לחומר ולנגלה. מציאות פיזית אינה בגדר חומר כשלעצמו - והמשוררת יודעת להביט אל תוך החומר, אל לב הדברים: בשירה 'מבעד לכיסא העמוס' היא מנסה למצוא מה גנוז מעבר לכיסא העמוס בספרים ובקופסאות קרטון ובכל פלאי המשרד - והיא ממריאה ודואה ועל כנפי הדמיון מגיעה אל על - אל תוך - מבעד לכל המחיצות: מבעד לחלון, מבעד לסורגים, ומה היא רואה? 'נושאות כפות דקל שלי, את חינן בתנועה, ומעבר להן עץ שאיני יודעת שמו, מסתיר בתי אבן סגורים' - ומעבר לכל המחיצות האלה היא מגיעה לנסתר ביותר, וכך כותבת ברכה: 'פוגשות עיניי / בדבר מה שקוף שאליו רוחי הומה'. עמוד 38.

חיפוש אחר המהות הרוחנית

באופן דומה כך מראה הדברים גם בשיר על צנעא וירושלים: גם כאשר היא מנסה לבחון את ישותה מעבר לשתי הערים השולטות בהווייתה, ירושלים וצנעא - אנו רואים את החיפוש אחר המהות הרוחנית, הדבק הפנימי שמלכד את כל הניגודים, את כל הקטבים. בספרה 'יקום פורקן' - כאשר היא מגיעה להגיגי חודש אייר היא מוליכה אותנו לאותו מסלול שמגיע פנימה אל הרוח והאור: 'מה עוד נבקש לעצמנו יותר מחיבור מודע לאור חיינו, המובנה בנו, מרגע הבריאה, עוד לפני שחדרנו לרחמי הורינו, ואנחנו גם בני חורין' (עמוד 136). והמסע אל הרוח הופך למסע משיחי: "אין לנו רשות לשבת בצד, לבזבז את הזמן ולחכות למשיח שיבוא, המשיח יושב בתוכי - ומזרז אותי לפעול יומן ולילה לזירוז הגאולה". בין השיטין אנו מגלים שורות שכתובות ברוח נבואה, והמשוררת כשליחה של אור עליון מבקשת לסחוף אותנו לאותו כיוון רוחני - לאותו תיקון שייטיב עם העולם ועִמנו, שנלמד להכיר את החלקיק האלוקי שבנו: "הן חלק אלוה ממעל, חלק ממש, והוא אוהבן ושוכן בתוכן, אם רק יביטו בפנימה, יגלו את התשובה בעצמן וימצאו את דרכי הריפוי / כי הכאב מַתָנה לכולם/ להעיר את העם/ ולהאיר לכולם" - עמוד 137. ראינו זאת גם בשיר, שבו מעדיפה המשוררת את ירושלים על צנעא - גם כאן ההעדפה משולבת בנהירה אחר רוחניות ואחר שליחות. העדפה מובהקת של העיר ההיסטורית המשיחית על עיר פרוזאית נטולת הילה. תהליך קיבוץ הגלויות מתואר באור לא קל - אבל כמי שנושאת שליחות - מתעלה הכותבת מעל למציאות החומרית: "ללחוש תודה/ שהם חיים וקיימים/ כמו בימים/ שכבר חמקו לי / לבלי שוב". עם כל הקושי שבמפגש המאוחר, היא לוחשת תודה שהמפגש סוף סוף מתקיים, ובני העם שלה, שניתקו ממנה, זכו להיוושע, שאכן הם חיים וקיימים. השמחה היא עילאית, כל כולה צבועה בהילה רוחנית: הנה אחיה האובדים - והיא מייחלת לזהותם האמיתית: בעיניה, גם אם זה נראה מובן מאליו, זה אינו מובן מאליו. כך ראינו גם בשיר על שתי הערים: הליכתה בירושלים אינה הליכה ארצית בעיניה. היא חיה בחלום, ובהיותה כאן היא רוח ולא גוף. היא רוח קטנה. המשוררת כמו משתופפת ארצה לנוכח גדולתה ועוצמתה של העיר ההיסטורית והקדושה. מעבר לתיאורי התבלינים והבשמים, השוק שלה אינו שוק של יום יום, זהו שוק של מעלה - אנו חשים שהכול נישא על כנפי רוח, הכול נראה כמימוש של תפילת פיטום הקטורת בספרי התפילה. לרגע היא מתרוממת מן המציאות הארצית של שוק וריחותיו והיא חוזרת לריח הקטורת. והפואנטה אז אינה מקרית: "ניחוח קטורת מבית המקדש למזכרת".

כתיבה של חבלי גאולה

שירתה של סרי נקראת 'יקום פורקן', ואכן מדובר בישועה, בפורקן, ויש בנו כמי שנשאו געגועים למשיח לאורך הדורות, יש בנו צירים נמשכים מימי קדם: נולדנו פה הלילה/ אחרי צירים/ חבלי משיח/ ואחרים/ ילדי משיח זוהרים/ נצנוץ הגאולה / אהבת הורים/ וזרע קוד של אלוהים - עמוד 68. הכתיבה של ברכה נובעת מתוך המקורות, צוללת בתוך המקורות, בתוך התפילה - בתוך הגוונים השונים של ירושלים. הכול נושק לגבהים, אך הכתיבה פשוטה וענווה ומיוסרת - שירה של צימאון וגעגוע, כתיבה של חבלי גאולה: כאן בירושלים היא חשה שמץ מאותה קדושה, מעין מזכרת מבית המקדש שהיה ואיננו עוד. זו מזכרת בלבד ולא קטורת ממש מבית המקדש. היא מודעת להבדל הקטן, ומלת הסיום של השיר עוברת מן הבשמים ומן הקטורת אל ההווה - וזה ההבדל - "למזכרת". ברכה סרי חיה בשיריה בתוך הזמן ומעל לזמן- שכן כל הפרטים הקטנים של החיים - כולם כאחד נוסקים למעמקי הנסתר והרוח, וכך - שליחותה הארצית אינה רק ברובד הנגלה. הזמן של השירה נוסק לאינסוף: כותבת ברכה במכתב לבורא עולם - עמוד 203: "בורא יקר ואינסופי, תודה לך שבראתני כצלמך וכרצונך. הפעם אני חשה את ההשלמה המלאה שבינינו" - והנה המסע בתוך הזמן הופך למסע אל הנצח: "אני יודעת שאני אינסופית כמוך - מוכשרת לכל תפקיד המוטל עליי, נצחית ברוחי היצירתית". משהו בזמן נראה חמקמק, בלתי ניתן להבנה - ולכן כשאנו מנסים להבין את הזמן, אני חשים נעטפים בצעיף מסתורי של מבוך מפותל או מבוי סתום. תמיד כשמדברים על הזמן יש תחושה של ערפל, של סוד. כשאנו קוראים את כל מה שנכתב במאות קודמות, על דורות שהיו, כשאנו קוראים את היצירות, שמתארות את העולם התמים, שהיה וחלף, נדמה לנו, שמשהו קרה לזמן. יש תחושה שהעולם היה פעם שירה אחת גדולה ומרוממת, עולם יפה יותר, ערכי יותר.

שירה מלאת געגוע

בשירתה של ברכה סרי, הגעגוע מחלחל כל הזמן, הרצון לשאוב מאותן עוצמות, מאותם מעמקי הוויה, מיסודות בראשית. הטון הנבואי מוביל אותנו לפסגות : הזמן של התום והיופי האינסופיים לא חלף, הכול נמצא בהישג ידינו, באשר אנו ברואים בצלם אלוהים. כותבת ברכה סרי בעמוד 205: "האינסוף ברא אותי בצלמו וכרצונו, אז גם אני נצחית ובלתי מוגבלת באפשרויות". הדרך של ברכה היא לראות מעבר לחומר, מעבר להווה, מעבר למוגבלות. יש לנו כוח פנימי רוחני לאצור את הזמן, לשמור אותו, לנסוק ממנו אל משהו מופלא ויקר יותר: בהקשר זה אני רוצה להזכיר את המשפט הידוע מספרו של ביאליק 'ספיח', שבו הוא מדבר על אותו זמן שנשמר בנו לנצח, זמן הילדות, הזמן השלם . גם בשיריה של ברכה יש געגוע לאותו רגע שהופך לנצח, לאותו זמן סגולי, קפוא - כפי שכתב זאת ביאליק בשירו 'אחד ובאין רואה': "נוף מולדתי, מלון ראשיתי וראש מראה עיניי - ובעצם זיוו הראשון - כאשר חרתה אותו מאז בנפשי אצבע אלוהים נעלמה - אשר רק אחת תזכה להם עין הילד- ולא יוסיף". הנצחיות הזו והזיכרון הזה הם חלק מן הכוחות הפנימיים, שמפיחים חיים בשירתה של ברכה סרי: החתירה לאחדות, החתירה לאותו יופי רוחני, לאותם אוצרות שנשמרים תמיד, כל אלה מפכים כל הזמן - והציפייה היא לגעת בקודש הקודשים של החיים, במעמקי המציאות, במשמעות הרוחנית שלה. וכאן אסיים בשתי שורות של ברכה סרי, מן השיר 'אם אתבונן אל ההר': "אם אתבונן אל ההר ממולי/ איהפך לאבן". כי הדרך היחידה שלא להתאבן, לא להיבלע בתוך החומר, בתוך יום הקטנוֹת - היא להמריא, היא לדעת להגיע לאותה הוויה של מעלה, שירה שנוסקת למרומים. זה קרוב, זה כאן, זה פשוט יקום פורקן. (דברים בטקס השקה של הספר, בית סוזן דלל בנוה צדק, ערב בהנחיית שלומית ליר, הפקה כרמל גוטליב קמחי).