פרשת השבוע מזמנת לנו גם הפעם חלון קדום לצפות בו אל ימינו אלה. פרשת השבוע "בוא" בספר שמות, מתארת את הדו-שיח עם פרעה, אך בו-זמנית נאמר שפרעה יסרב לכל הצעה, כי האל הכביד את לבו: "בוא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו" (שמות י, א). אנו למדים מילדות שהאדם הוא בן-חורין וניחן בבחירה חופשית, ולכן הוא ראוי לשכר על מעשה טוב ולעונש על מעשה רע. אִם מפרעה נגזלת זכות הבחירה החופשית, למה הוא ראוי לעונש?
כשאנו בוחנים את התנהגות אויבינו כלפינו בחדשים האחרונים, אנו שואלים: איך ניתן לנהל דו-שיח עם אויב שמביע בגלוי כוונות זדון והשמדה כלפיך? האם האל הכביד את לבו? הרי אם האויב היה מנהל דו-שיח כוזב אתנו, יכול היה להפילנו בפח בהבטחות שווא ובאשליות. מדוע האויב כה גלוי בכוונותיו הרעות?
המופתי של ירושלים חושף מדי פעם את כוונות הפלשתינים ואת דעת האסלם על הסכסוך בינינו לבין העם הפלשתיני.
המופתי מוחמד חוסיין הכריז: "על המוסלמים להרוג ביהודים". זה כמעט ציטוט מהמן הרשע ומצוררי ישראל לאורך הדורות. המופתי פנה אל צאן מרעיתו והכריז שזו מצוות הקוראן. לא פלא שההקצנה באה מן החוגים הדתיים בעולם הערבי, ולצערנו "האביב הערבי" הולך ומצטייר כאביב של שדות חרוכים ושחורים ללא פריחה וללא פתיחות כלפי העולם הסובב.
כל דו-שיח מתפרש ככניעה
הניסיונות של מדינות בעולם לנהל מו"מ עם ארגוני טרור מוכיח שוב ושוב שהטרור מבין כל דו-שיח ככניעה. האמריקנים חווים זאת עכשיו במו"מ עם הטאליבן, ואנו חווים זאת יום יום במגע עם הפלגים הפלשתינים אש"ף וחמאס. בעבר אמרו לנו לא פעם שאבו מאזן והרש"פ הם הטובים ואסמעיל האניה וחבורת חמאס הם הרעים. אך מתברר שהדו-שיח המתחדש בין אש"ף לחמאס אינו מוביל להתמתנות של החמאס, אלא להזדהות של אש"ף עם הקו של חמאס. הסכם הפיוס בין הפלגים מבטא גם הוא הכבדת לב של הפלשתינים והזדהות עם הקו של סילוק הַיֵשות הציונית מן המזרח התיכון.
לאחר כל מפגש בין הפלגים, חמאס מדגיש ומחדש מחויבותו לאמָנה שלו, והוא מכריז שהפתרון הוא רק במאבק מזוין להסרת הכיבוש מכל פלשתין. הערכים שהוא מכריז עליהם: התנגדות, מוות כשאהיד, שחרור האדמה הקדושה (על-פי ניסוחיהם). האניה אומר: "המאבק המזוין הוא בחירה אסטרטגית שלנו לשחרור אדמותינו מן הים עד לנהר".
בכל פעם שהתקיים מו"מ עם הפלשתינים בשנים האחרונות תמיד עלתה הטענה: "אֶת דרך המלחמה כבר ניסינו, בואו ננסה את דרך השלום". ומהי דרך השלום? לקבל את התביעות הפלשתיניות... המציאות מוכיחה שוב ושוב שהאויב מכביד לבו וחושף שאין כוונתו כלל בשלום: הוא מעוניין בסילוק הישות הציונית כולה, קרי: מחיקת מדינת ישראל.
מחויבים להאמין לכוונות ההשמדה
פרעה בימי קדם והפלשתינים כיום יכלו להסתיר כוונותיהם. הרי יש להם בחירה חופשית. אך מתברר שהאויב מכריז על כוונותיו בריש גלי, ועלינו לכבד אותו ולהאמין לו. האם האויב עושה זאת משום שנשללה ממנו בחירה חופשית? על כך עונה הרמב"ם תשובה ברורה ונוקבת: רק לאחר שאדם בוחר ברע בעקביות, האל מכביד לבו כדי לא לאפשר לו לשוב מֵרִשעוֹ, ואז הוא באמת ראוי לעונש.
כך אומר הרמב"ם: "אפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים, עד שייתן הדין לפני דיין האמת, שיהא הפירעון מזה החוטא על חטאים אלו, שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה, ואין מניחין לו רשות לשוב מֵרשעו, כדי שימות בחטאו שעשה" (הרמב"ם, הלכות תשובה).
ואנו הצופים בתגובות אויבינו, מחויבים להאמין לכוונות ההשמדה שלהם ולקבל אחריות על גורלנו. לא פעם בשיחות עם אנשי שמאל, אני שומע את המשפט: "אני יודע שאין ערך להבטחות ולמילים שלהם, הם לא רוצים אותנו כאן". ותמיד אני תוהה: אם אכן כולנו יודעים מה כוונת האויב, יש להפסיק כל משא-ומתן, עד שהאויב יכיר בכך שאנו כאן כדי להישאר כאן, ויחזור בו מכל אמנות החיסול ופסוקי ההסתה. המהפכה של התחזקות האסלם מחלחלת כיום אל כל העולם הערבי, והיא פועלת לרעת כל פשרה אפשרית במזרח התיכון. ההקצנה האיסלאמית היא גם מנת חלקן של אירן וטורקיה, ואל נשכח את תהליך ההתגרענות של אירן.
כאשר מפזרים לנו הבטחות שווא במשא-ומתן, עלינו לקבל אחריות על גורלנו ולא להמר על חיינו כאן לאחר ששבנו למולדתנו בדורנו. כשהנאצים רימו את יהודי אירופה שמדובר במחנות עבודה בלבד, היהודים האמינו. סופר השואה לייב רוכמן כתב: "הֶאֱמנו , באשר בצֶלם בראונו, אשרינו שהאמנו". ואנו שחיים בהווה וזוכרים את העבר אומרים היום: "לא נאמין ולא אשרינו בכך" כי אנו רוצים להגן על קיומנו.
