גיל ושמחה פקדו את נאמני ארץ ישראל בעקבות החלטתו של בית המשפט העליון להותיר על-כנה את הוראת השעה בנושא נישואי פלשתינים עם ערבים ישראלים. אם לדון על-פי הדיצה והרינה, הרי שבג"ץ הפך את עורו, ומעתה, במקום לשמש מקל חובלים בידי האנטישמים המשתמשים בממסד המשפטי כדי לרוצץ את מוח הציונות, יגן בית המשפט על הציונות בפני המתנקש הערבי הסדרתי. עוד מעט ומשקה יוצע ברבים, והעיר ירושלים צהלה ושמחה.
אלא שמבט מפוכח מוחק כל שמחה מעל פני המתבונן האובייקטיבי. הוראת השעה מגבילה את יכולתם של ערבים בעלי אזרחות ישראלית לשאת בני זוג ערבייים שאינם בעלי אזרחות ישראלית, אף אם אלה האחרונים מתגוררים בארץ ישראל, ולהעניק להם ולצאצאיהם אזרחות ישראלית. לכאורה, היא מציבה מכשול של ממש במסלול של שיטת הסתננות באיצטלה של איחוד משפחות, להשגת "זכות השיבה", או "תביעת הפלישה" - תלוי במתבונן. אם ירצו לממש את אהבתם, אומר בית המשפט באירוניה, יממשו אותה בג'נין, ברמאללה או בנבלוס.
מה אפוא אומר בית המשפט? כי ג'נין, רמאללה ונבלוס אינן חלק מישראל. הוא פוסק כי גנים, בית-אל ושכם הם למעשה מדינה זרה שחוקי הארץ אינם חלים עליה, ותושביה אינם תושבי הארץ אלא תושבי ארץ זרה, כאילו היו בקירקוק, חמה או חומס. למעשה בית המשפט קידש פה שוב את הקו הירוק, את החלוקה השרירותית של ארץ ישראל על-פי קווי שביתת הנשק של מאי 1949, שמצידם האחד יש ישראל ומצידם השני - פלשתין.
פסיקה מגוחכת במיוחד
מה אם כן על-פי פסיקה זו מעמדם של 300 אלף היהודים תושבי יהודה ושומרון החיים בפלשתין? אם ערביה שחייה בסלפית היא תושבת של מקום שאינו בישראל, האין כך גם יהודי החי באריאל? לו הייתי אמריקני או קנדי או בריטי, ועל אחת כמה וכמה רמת-אביבי, כך הייתי מבין אל-נכון את פסיקתו של בית המשפט העליון.
מהותית, במה שונה ערבי החי בסלפית מערבי החי באום אל-פאחם? האם הראשון שולל את קיומה של ישראל יותר מן השני? כולנו יודעים כי שניהם אחים, וכי הקו הירוק המפריד ביניהם הוא מלאכותי, חסר משמעות, מלבד היותו חלק מטקטיקת הסלאמי. שניהם דורשים כי סלפית תועבר לשלטון ערבי לאחר גירוש היהודים מאריאל, כשלב בהכנת המאבק על כפר-סבא רעננה ושייח'-מוניס. הערבייה מסלפית המבקשת להינשא לערבי מנצרת אינה רואה בכך מעבר מארץ לארץ, אלא שלב נוסף בכיבוש אותה ארץ וגירוש היהודים ממנה. היהודי הרואה נכוחה מבין באותו אופן כי עמדותיו של הערבי הנושא תעודת זהות ישראלית כלפי ישראל אינן שונות מאלו של הערבייה הנושאת תעודת זהות פלשתינית. שתי התעודות הן פיקציה, המצאה, אשליה שמוכרת לנו המערכת המשפטית לנו, כאילו ארץ ישראל ניתנת לחלוקה בשלום. מבחינה יהודית, שניהם מסוכנים באותה מידה, אולי ה"ישראלי" אף יותר מן ה"פלשתינית". שניהם פולשים זרים לארץ ישראל, והניסיון להכשיר את האחד ולטמא את השנייה הוא עלבון להיגיון, להיסטוריה ולעתיד הציונות.
יגעתי ומצאתי את האיש שדעותיו הפומביות זהות לחלוטין לדעתו של בית המשפט העליון: מרואן ברגותי, שנשפט ל-5 מאסרי עולם, מתוך 67 מאסרי עולם שלהם הוא זכאי בגין 67 יהודים טבוחים, שרופים, מבותרים לרסיסים שלהם הוא אחראי אישית וישירות. אליבא דברגותי, הסכסוך הישראלי-ערבי יסתיים כאשר תיסוג ישראל לקווי ה-4 ביוני 1967, ובמקומה תקום מדינת פלשתין. בית המשפט העליון כבר הכשיר את אימוץ קווי אושוויץ בגזרת עזה (היום, חמאסטן). עכשיו מאמץ אותו בית משפט את גישתו של ברגותי, ומכריז על לב הארץ כארץ זרה, שהעובר אליה כאילו יצא לארץ גזירה.
למעשה, דעת המיעוט בהחלטת בית המשפט, השוללת את ההפרדה המלאכותית לפי קווי 49', היא העמדה הציונית, בעוד שדעת הרוב, שעליה צהלו נאמני ארץ ישראל, היא המכשירה את עמדתו הפומבית של רב-המרצחים מרואן ברגותי.
לכן, אין לה לשמחה זו שבעקבות הפסיקה מקום כלל ועיקר. להפך. זהו יום עצוב כאשר בית משפט יהודי מגדיר את לב הארץ כארץ זרה, ארץ גזירה המצוייה מחוץ למדינת ישראל. מלהבים שבנגב, המוקפת ב-70 אלף ערבים ומאות מסגדים, פסיקתו של בית המשפט ה"מגינה" על ישראל היהודית נראית מגוחכת במיוחד.