עזבתי את ישראל ביום רביעי לפנות בוקר. יום יחסית קריר. 10 מעלות צלזיוס (מעל האפס). קצת קיטורים על מזג האוויר הסגרירי אך יחד עם זאת שביעות רצון מהגשם. האקויפרים יתמלאו במים, מפלס הכנרת יעלה ,רשות המים תמשיך בקמפיינים על מחסור במים ומחירי המים ימשיכו לעלות. פעם כיוון שקיים מחסור במים ופעמים, כנראה, כי יש צורך במשאבים נוספים כדי לאגם את הגשם. תמיד הצרכן יוצא מופסד. אחרי שלוש וחצי שעות טיסה הגעתי למוסקבה. ממרומי המטוס, טרם הנחיתה, העיר נראתה לבנה. מעטה שלג על גגות הבתים ובדרכים. הנחיתה הייתה רכה ודלתות המטוס נפתחו. הפעם שוב מחוג המעלות הראה 16 מעלות. רק שהפעם מתחת לאפס. קור כלבים. האף והאוזניים בסכנת נשירה. גופייה חמה, סוודר צמר, מעיל עבה ועדיין קר. אומנם השמש זורחת, אך זו שמש משקרת. בינה לבין חום אין שום דבר משותף. אני בדרכי לכנוס של הארגון ,"העולם ללא נאציזם". בכנוס שותפים חבר הבית העליון של הפרלמנט הרוסי , בוריס שפיגל, ומועצת אירופה. בכינוס 600 נציגים מכל רחבי העולם. נציגי ארגונים חוץ ממשלתיים הלוחמים בגזענות, חוקרים מהאקדמיה ובכירים במערכת הפוליטית הרוסית והאירופאית.

השואה - אירוע טראומטי קשה בזכרון הלאומי הרוסי

נתבקשתי לשאת דברים מיד לאחר נאומי הפתיחה. ראשונה בסדר הדוברים הסנטורית ולנטינה מטווינקו, יו"ר הבית העליון של הפרלמנט הרוסי שנבחרה לאחרונה לתפקיד (המומחים לענייני רוסיה אמרו לי שהיא נחשבת כמספר 3 בהיררכיה השלטונית). גב' מדווינקו מציינת בנאומה את מחויבות החברה הרוסית והשלטון הרוסי להילחם נגד כל גילוי של גזענות. "השלטונות השונים ברחבי העולם לא העריכו כראוי את הסכנה הטמונה באמירות גזעניות. זה גרם למותם של עשרות מיליונים ובתוכם 6 מיליון יהודים במחנות השמדה . השואה היא אירוע טראומטי קשה ביותר בזכרון הלאומי הרוסי וכך ישאר לנצח". מטווינקו הוסיפה כי הנחלת זיכרון השואה היא משימה לאומית . נוראות השואה הם חלק ממערכת החינוך הרוסית עם דגש על החינוך האוניברסיטאי. לדבריה, יום השואה הבינלאומי (ב-27 בינואר- יום למחרת הכנס) מצוין על יד כל מערכות השלטון ברוסיה. "לעולם לא עוד" אינה סיסמה ריקה מתוכן בארצה - כך מטווינקו. בוריס שפיגל נשא נאום נרגש ובא בחשבון עם מדינות שמחד-גיסא טוענות על התנגדותן לאנטישמיות אך מאידך-גיסא מעניקים אותות לאנטישמיים ידועים. אסור לוותר לשום מדינה על כל גילוי של אנטישמיות , ממוסדת ובלתי ממוסדת, נאם שפיגל. מיד אחריהם מגיע תורי לנאום. אני די נרגש. הפורום מכובד. הנושא הוא לדעתי החשוב ביותר ליהודי ולישראלי. אחרי דברי ברכה קצרים למארגנים ותודה ליו"ר הפרלמנט הרוסי על דבריה החשובים החלטתי לספר מעט על עצמי. "נולדתי בישראל. אמי נמלטה מגרמניה ימים ספורים לפני עליית הטלר לשלטון משל הבינו הוריה כי הנורא מכל עלול להתרחש ויש למלט את הבת הצעירה. אחותה הבכורה נספתה באושוויץ ואיתה בעלה ושלושה מילדיהם הקטנים. אבי נמלט מאוסטריה ימים אחרי הפלישה הנאצית. גם אצלו הייתה זו החלטה נכונה שהצילה חיים. אחיו הבכור ורעייתו נשארו ואיבדו חייהם. גם גיסה ובתה נרצחו באושוויץ." המשכתי בהתרגשות: "אחד הרגעים המרגשים בחיי, אם לא המרגש ביותר , היה עת נתלוויתי במסגרת תפקידי לנשיא פרס בנאומו בבונדסטאג הגרמני לרגל יום השואה הבינלאומי בשנת 2009 . לשמוע את נשיא מדינת ישראל נואם בעברית בבניין הרייכסטאג, פותח את דבריו בתפילת קדיש - יתגדל ויתקדש שמה רבא- ולראות את כל חברי הבונדסטאג והבונדסראט עומדים על רגליהם לכבד את הנאום הנוקב והקשה לאוזני גרמני. נאום המתאר את זוועות העבר, את האסון האישי של שריפת סבו האהוב בעודו בחיים בבית הכנסת ויחד עם זאת הדגשת חשיבות של ההסתכלות על העתיד. על הדרכים לבנות עולם בלי גזענות, בלי אנטישמיות, בלי שנאת האחר והשונה. נאום פרס בגרמניה היה עבורי סוג של סגירת מעגל.

מפעל מצעד החיים - זוכרים את השואה וחווים את התקומה

מכאן התמקדתי במה שנתבקשתי על-ידי המארגנים. הנצחת זיכרון השואה והדור הצעיר. "אני מבקש להציג בפניכם מפעל יוצא דופן שכבר 13 שנים אני מסייע ומשתתף בו: מצעד החיים. אני מצטרף, כל שנה, לעשרת אלפים בני נוער יהודים מהתפוצות ולאחרונה גם משלחות של לא יהודים הצועדים ממחנה המוות באושוויץ , שלושה קילומטר לזה שבבירקנאו. אין מראה נוגע בלב יותר מלראות את אלפי הנערות והנערים עטופים בדגלי ישראל , עיניהם מלאי דמעות צועדים חבוקים זו עם זה בדממה . והמהפך, אחרי שבוע של סיור לימודי עם ניצולים במחנות בפולין מגיעים הצעירים לישראל. שואה ותקומה. במוצאי יום העצמאות מקיימים הצעירים הפנינג ומופע מדהים בלטרון. האלפים הבוכיים מפולין שרים ורוקדים בישראל. קשה להאמין כי מדובר באותם בני נוער. האנרגיות באוויר מדהימות ואני, הישראלי הוותיק, יכול לומר כי מי שלא חזה בשמחת יום העצמאות של משתתפי "מצעד החיים" לא זכה לראות שמחה מימיו. השנה החליטו המארגנים להקדיש את המצעד למשחררים. משחרריי המחנות. אלו שנותרו בחיים. לקראת המצעד השנה התעמקתי מעט בהיסטוריה. גיליתי כי הצבא האדום שחרר את מרביתם. לא רק את אושוויץ על-ידי גדוד בפיקודו של יהודי- אנטולי שפירו שמו- אלא גם מיידנק. טרייזנשטאט ואחרים. כמובן שהצבא האמריקני שחרר גם הוא מספר מחנות והבריטי את ברגן בלזן. גם העובדה כי 1.5 מיליון יהודים לחמו במדי הצבאות השונים במלחמת העולם השנייה חייבת להיאמר. 250 אלף מביניהם נפלו בקרבות מול המפלצת הנאצית. " לסיום פניתי ישרות למארגנים וביקשתי כי יסייעו באיתור משחררים ששרתו בצבא האדום כדי שנוכל לכבדם במצעד השנה. אני תקווה כי השנה נראה ניצולים לצד משחרריהם , אמרתי. הדיונים היו מעניינים. לא ועידה של פרוזדורים ומסדרונות, אלא נוכחות רציפה ב מליאות ובסדנאות. כולם במאמץ אחד למצוא את הדרכים שימנעו שואה בעתיד. במאמץ להילחם מלחמת חורמה באנטישמיות ובגזענות. בערבו של יום הגענו לבית הכנסת המרשים שבהר הניצחון שבמוסקבה. כל המשתתפים. יהודים ולא יהודים כאחד. על-פי המנהג היהודי היינו כבר ביום השואה הבינלאומי. (אחרי רדת החשיכה). החזן והמקהלה הרטיטו לבבות. תפילת קדיש ואל מלא רחמים לנספים שלא השאירו עין יבשה. אחרי הטקס יצאתי שוב אל הכפור הרוסי. אחרי יום גדוש חוויות כזה פתאום נהיה לי חם.