בפרשת השבוע שלנו, בְּשַׁלַּח, סוף-סוף נופל האסימון למצרים שהתעקשו לדבוק בהשקפת עולמם שחייבה את החזקת בני ישראל בשליטתם ובשיעבודם. בני ישראל יצאו ממצרים - כפי שלמדנו בשבוע שעבר - לאחר שהמצרים ביקשו, ממש התחננו שיצאו כבר, כִּי אָמְרוּ, כֻּלָּנוּ מֵתִים. אבל אחרי שבני ישראל לא שבו ביום השלישי בהתאם לתוכנית המקורית כפי שהבינו אותה המצרים, הם מגייסים את הצבא ורודפים אחריהם. המצרים משיגים את בני ישראל על חוף ים סוף, בני ישראל נכנסים לתוך הים שנבקע בפניהם והמצרים נכנסו אחריהם [שמות י"ד]: [כג] וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם, וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם-כֹּל סוּס פַּרְעֹה, רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו: אֶל-תּוֹךְ, הַיָּם. אבל כאן משהו משתבש והם מבקשים לסגת, לברוח: וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל-כִּי ה', נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם.
בשלב הזה מצבם של המצרים כבר חמור מאוד, אפשר לומר אפילו נואש. כי מה שקרה בינתיים, מה שהשתבש להם זה: [כד] וַיְהִי, בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל-מַחֲנֵה מִצְרַיִם, בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן; וַיָּהָם, אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. [כה] וַיָּסַר, אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו, וַיְנַהֲגֵהוּ, בִּכְבֵדֻת; וזהו הרקע לאמירה הזאת של המצרים, אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הם הבינו שבני ישראל מצליחים לחמוק מידיהם פעם נוספת בעוד הם עצמם, הרודפים, עומדים לטבוע בים. אבל רגע, מה הם חשבו עד עכשיו, מה היה הלך המחשבה שלהם כשהחליטו לרדוף אחרי בני ישראל למרות כל מה שחטפו בגללם בהיותם במצרים? מה, רק עכשיו הם גילו כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם? עד עכשיו לא הבינו את זה? ובכן, יש להניח שהמצרים אכן הבינו את זה היטב עוד הרבה לפני המצב העלוב שאליו הגיעו, על סף טביעה בים. הבינו אבל לא הפנימו. חשבו שבפעם הבאה יצליחו יותר.
אופן החשיבה המצרית
אם יש איזשהו הסבר למהלך האחרון של המצרים, לרדיפה שלהם אחרי אותם עבדים שרק לפני כמה ימים גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם בדחיפות, באווירה של חרדה נוראית שדבקה במצרים, כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים, דומני שההסבר היחיד האפשרי טמון בניב שאמנם אינו מוכר אצלנו, אך הוא נגזר מהמצווה שעמדנו עליה כמה פעמים בעבר, וגם ברשימה הקודמת, המצווה 'לזכור את יציאת מצרים בכל יום', מצווה שתכליתה לפעול אצלנו בנפש את היציאה הזאת. והניב הוא: "חשיבה מצרית". מה שמאפיין את החשיבה הזאת הוא, שהיא מקפידה להיות צמודה לגבולות המוכרים לה ולעולם אינה פורצת אותם, בטח לא כל עוד לא מרגישים כי הגיעו מים עד נפש, וגם אז לא בטוח שֶׁיְשַׁנוּ את כיוון החשיבה. כלומר למעשה, מה שדחף את המצרים למהלך ההתאבדותי האחרון היה ההתייחסות למאורעות הקשים שחוו, למכות מצרים, לא כאל תהליך אלא כאל אירועים נקודתיים, אקראיים, שאין שום סיבה להניח שיהיה להם המשך.
אז למי שעדיין לא הבין מה הרעיון של המצווה לזכור את יציאת מצרים בכל יום, באה פרשת השבוע וממחישה לנו את התוצאות האפשריות של המסגרתיות החשיבתית המצרית, שבמקרה המסוים שלהם, הובילה אותם עד לטביעה המונית בים סוף. כי אם רק היו משתחררים מהקבעונות החשיבתיים של עצמם, אם רק היו בוחנים את האפשרות שהמכות שנחתו עליהם היו בעצם תהליך חינוכי, כפי שאמר להם משה רבנו בפירוש, סביר להניח שהיו נמנעים מלרדוף אחרי בני ישראל וממילא היו ממשיכים לחיות. והשאלה המטרידה היא מדוע? מדוע לא הצליחו הם - ולא רק הם כידוע, להשתחרר מהקבעונות? שהרי היו עוד רבים וטובים שהובילו את עצמם לחורבן כתוצאה מחשיבה מקובעת, גם אנחנו, בתקופות שונות, נלכדנו בתוך המסגרת ההרסנית הזאת.
מסתבר שהנטייה להיתפס לקבעונות חשיבתיים היא טבעית מאוד לאדם באשר הוא ונראה לי נכון לשער שהנטייה הזאת מעוגנת חזק מאוד באותו חלק אישיותי בו האדם שייך למין החי בכלל, כלומר במרכיב הנטיות הטבעיות (או הנרכשות) של האישיות. כי הרי ידוע שבחלק האישיותי בו האדם הוא אדם ולא בעל חיים, כלומר בשכל, באותו חלק יש גמישות אינסופית כמעט. שהרי אותו אדם עשוי להסביר היטב דבר והיפוכו ולשכנע בשניהם. אלא שהאישיות היא מכלול ולאו-דווקא השכל הטהור מוביל אותה. כי מהתבוננות בהתנהגויות אנושיות, אין מנוס מהמסקנה שהאדם נוטה להיות מונחה על-ידי טבעו ורגשותיו, הן לטוב והן למוטב.
חשיבה מצרית = היעדר אמונה
השתמשנו בצירוף המילים 'שֵׂכֶל טהור' וסביר להניח שיהיו כאלה שיטענו כנגדנו כי אין דבר כזה. ואמנם, גם לדעתנו, ככל שמדובר במודעות האנושית - אכן לא קיים שכל טהור. מה שיש זו חשיבה בתוך מסגרת המורכבת מסך כל מרכיבי האישיות של החושב. זו דרך חשיבה שהיא טבעית לאדם באשר הוא וזו גם הייתה דרך החשיבה המצרית, החשיבה שהובילה אותם אל האבדון. כשאנחנו אומרים שֵׂכֶל טהור, ברור לנו שהוא קיים אך ורק אצל הבורא יתברך. מדוע אם כן משתמע מדברנו שחשיבה כזאת נדרשת מאתנו, שהיא היא היציאה שלנו ממצרים - הנה ציטוט שעשוי לפתוח פתח להבנת הרעיון [ערכין ט"ו/ב]: אמר רב הוֹנָא, ישראל שבאותו הדור, מִקְּטַנֵי אֲמָנָה היו. דאמר רבה בר מָרִי, מאי דכתיב [תהלים ק"ו] (...) וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף: (ח) וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ (...) - מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה ואומרים כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר.
הייתכן?! אחרי כל הנסים ונפלאות שראו במצרים ובקריעת ים סוף, אחרי שהקב"ה שינה עבורם את חוקי הטבע כדי להצילם ממצרים ואת הכל הם ראו במו עיניהם, אחרי כל זה עדיין היו להם ספקות באמונה? הרי זה מה שאומר רב הונא, מִקְּטַנֵי אֲמָנָה היו, איך אפשר להבין את זה? לא האמינו מספיק בקב"ה ועל כן המשיכו לחשוש מן המצרים? אכן, בדיוק כך. מה שפעל אצלם לא היה השכל אלא הרגש, והרגש שלהם הורגל לפחד מהמצרים, אז התגובה שלהם הייתה בהתאם. ברור שאם השכל היה שולט באותה שעה, לא היה מתעורר אצלם שום חשש מהמצרים. אלא שכדי שהשכל ישלוט צריכים אמונה, וזה מה שמלמד אותנו רב הונא בקביעה שלו שבני ישראל, לאחר שה' בקע בפניהם את הים והעבירם בתוכו בחרבה, עדיין מִקְּטַנֵי אֲמָנָה היו.
וכמובן, במקביל אנחנו דבקים ברעיון העיוועים, רעיון שעיקרו הוא שהזכויות הלאומיות של הערבים בארץ ישראל, לפחות בחלק ממנה, באותו חלק שמשום מה מכונה "שטחים" זכויותיהם עדיפות על זכויותינו ועל כן עלינו להתפנות משם. ואנחנו לא מדברים על אלה שהציונות שלהם מתבטאת בחתירה גלויה להחרבת כל מה שיהודי בארץ הזאת, אנחנו מדברים על המנהיגות ועל המתיימרים להנהיגנו. אנחנו מדברים על אלה שמתעקשים "לפנות" את מגרון למרות שבית המשפט פסק שהטוענים לבעלות על הקרקע הגישו תביעת סרק ועל כן הם חייבים לפצות את הנתבעים. אכן, מי שהקפיד לקיים את המצווה לצאת ממצרים בכל יום, ידע בזמן אמת שהשלום עם מצרים אינו שווה את הניר שעליו נחתם ויודע גם היום שהדרך היחידה להגיע למנוחה בארץ הזאת היא להתחבר אל העל-שכלי, להגביר את האמונה בבורא יתברך.
לצאת ממצרים בכל יום
הקב"ה מאוד רוצה שאנחנו לא נטבע בתוך הטבע של העולם, הוא מאוד רוצה שלא נוביל את עצמנו לסוף חלילה, על כן הוא מצווה עלינו בתורה הקדושה לזכור כמה פעמים בכל יום את יציאת מצרים, שנתרגל בכל יום את פריצת הקבעונות החשיבתיים, שנצא מעצמנו ונחשוב גבוה יותר ועוד יותר גבוה. כי אחרת, כאשר דבקים בקבעונות החשיבתיים - בני ישראל אחרי שעברו את ים סוף חששו כי כשם שאנו עולים מצד זה כך מִצְרִים עולים מצד אחר ואנחנו, למעלה משלושת אלפי שנים אחריהם, ממשיכים לדבר שלום כלפי מי שמכריז מלחמה. ואפילו כאשר ההכרזה של האויבים מתגרה במיוחד, כגון העתרת שבחים על ראשי רוצחי תינוקות בעריסה, גם אז מה שיש למנהיגינו לומר זה ש"דיבורים כאלה אינם מועילים לתהליך השלום" או ל"בניית אמון" ועוד שטויות מהסוג הנדוש.
אמנם אנחנו רגילים לחשוב שאמונה היא רגש ועל כן היא למטה מן השכל, שהיא שייכת למי שהשכל שלו אינו מפותח מספיק ובמקרה הטוב נוסיף 'עדיין', אבל האמת אינה כן, האמת היא שאמונה היא הרבה למעלה מן השכל, משום שבאמצעות האמונה מתחברים אל מה שלמעלה מהשכל המודע, אל השכל הטהור שהזכרנו קודם. וזו בדיוק הדרך לצאת ממצרים בכל יום, תמיד לחתור אל מה שמעל השכל ואותו עצמו להבין היטב בשכל. כך, בסופו של דבר, מבינים יותר ויותר גם בשכל המודע את מה שעד אתמול היה הרבה מעל השכל. בחסידות, זהו בדיוק פירוש הפסוק [ישעיהו מ']: (כו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה (...). מָרוֹם זה למעלה, אבל בלי הגבלה של עד כמה למעלה. צריכים לשאת עיניים למעלה ועוד יותר למעלה, ובגבהים האלה לראות את האמת, שאין עוד מלבדו יתברך.