רות סוף? למה?

בואו נצא מנקודת הנחה שאני מאמין בה, ששתי הערכאות פסקו כמיטב מצפונן, כמיטב ניסיונן המשפטי, וכמיטב הבנתן את לשון החוק. אין ספק שכל אדם, אפילו אם הוא שופט, מערב את תורת עולמו בכזו פסיקה, וניתן להניח שתורת עולמו של השופט נעם סולברג, שונה מתורת עולמם של שלושת שופטי ההרכב בעליון, ואין בכך כל פסול. וכשזוהי נקודת המוצא, כל אשר לציבור נותר הוא להביט קדימה, לשאול שאלות ולהסיק מסקנות. והציבור איננו מדקדק בדקדוקי נוהל ופרוצדורה משפטיים, לציבור מותר לעשות מהם סלט. היכן חזקת החפות?

האם כתב אישום הוא אמת?

האם הוא אמת לשעתה? בסיסו של פסק הדין בעליון הוא המונח "אמת לשעתה". ה"אמת לשעתה" התבססה על נתונים שנאספו בצה"ל והיוו תשתית לכתב אישום נגד ר', אך ממתי כתב אישום הוא אמת? במדינות טוטליטריות, כתב אישום הוא אמת כי שם השוטר, התובע, השופט והתליין חד הם; אולי ברוסיה או בסין (וגם בישראל), בהן אחוז ההרשעות בדין הפלילי מבהיל, אפשר לומר שכתב אישום הוא אמת, אבל במדינה דמוקרטית? כתב אישום הוא אמת? ומותר לפרסם כתב אישום, ואפילו חובה לפרסם כתב אישום, אבל להפוך אותו לדרמה? להפוך אותו לתחקיר? למופע אור-קולי המוני? לטחון אותו במוח של הציבור טרם אמר בית המשפט את דברו? והרי הצבא כבר חוקר וכבר יש משפט ומוגש כתב אישום חמור, מדוע להמחיז את הסיפור הזה? איזו מטרה יש לשפיטה בכיכר העיר כאשר בית המשפט עומד לדון בפרשה ולהחליט בה? ואינני מלין על העבר, אני מדבר על העתיד. מהי פגיעה? שמו של ר' לא נפגע אצלי לא לפני הכתבה, ולא אחריה, ר' מבחינתי הוא אות שלישית לפני אחרונה, עם גרש, אני לא מכיר ר', לא לטובה ולא לרעה. אבל התובע במשפטו, ידע מי זה ר', והסניגור במשפטו ידע מי זה ר', אפילו השופטים ידעו מיהו. וכאשר אנו באים לשקול את הפגיעה בר', אנו צריכים להביט בו ביום שהוגש נגדו כתב אישום פלילי חמור, לאחר מסכת של חקירות והדלפות, עם כתבה אשר לפניה נטחן הציבור עם סדרת פרומואים מוטים ופוגעניים. מה זה עושה לבן אדם? כמה שנים נגרעות אז מחייו כאשר הוא מבין שסיכוייו למשפט צדק הם אפס, כי כוח עליון, הרבה מעל לכוחותיו, טוחן את הציבור ואת בית הדין הצבאי ודן אותו מראש לכף חובה. מה פרסום כזה עושה למשפחתו? מישהו יכול בכלל לשער את הנזק שנגרם? האם נלמד לקח? האם נמשיך כך לפעול בשם חופש הביטוי וחופש העיתונות? האם ניתן להפריד בין הפרומו לכתבה עצמה? עד כמה אחראי עיתונאי לכותרת של המאמר שלו? (ומקבילה הטלוויזיוני - הקדימון, הפרומו) עד כמה מחויב הוא לתקנה בזמן אמת, כאשר מסתבר לו שהכתבה הולכת ימינה והכותרת שמאלה? ואם בדיעבד לא תיקן, עד כמה הוא אחראי למכלול הזה, גם אם ידיו הן לא אלה שערכו את הכותרת, ובייחוד כאשר מדובר במצב בו יש פער של מספר ימים בין פרסום הכותרת הפוגעת וטחינתה חזור וטחון בפני הציבור – ובין פרסום הכתבה עצמה? האם גם בעתיד יפרידו התובעים ובית המשפט בין האחריות לכותרת לבין האחריות לתוכן? מהי התשתית החוקית לכך? האם לא ראוי ליצור תשתית כזו? האם נראה התנצלות של טלעד ושל דיין בפני ר' וחייליו? בית המשפט העליון ביטל את דרישת ההתנצלות שבפסק הדין במחוזי. עיקר הביקורת של בית המשפט העליון בעניין זה, הייתה על ניסיונו של בית המשפט המחוזי להכתיב לנתבעות התנצלות המהווה לכאורה תכתיב איך עליהן לחשוב, ולא לחזור בהן מעובדות שגויות. כאמור, שמענו את דעתו של המחוזי, שומעים אנו את דעתו של העליון, העליון "חזק" יותר ופסק דינו הוא זה שתקף כעת. אין גם יותר סכנה של ערעורים, הקרב הסתיים, ר' זכאי (בפלילי) וזכאי לפיצוי מוקטן באזרחי. טלעד חייבת, דיין איננה חייבת, אין חובת התנצלויות והכחשות. אך יש היבט נוסף: ההיבט הציבורי/אנושי. הרי כולנו יודעים עתה שעל-פי החלטת בית הדין הצבאי אותה "אמת לשעתה" הייתה שקר, ולכן אפילו אם רשאית הייתה דיין לשדר את מה ששידרה, ועל-פי החלטת בית המשפט העליון הייתה רשאית, הרי שלמעשה פרסמה דברי שקר פוגעניים ומזיקים; וכעת, כאשר אין אף "חרב מרחפת מעל ראשה", האם תתנצל? האם ייקחו טלעד ודיין, שניהם יחד וכל אחד לחוד, אחריות ציבורית/אנושית על הפרומו אשר בית המשפט קבע שהוא לשון הרע? האם יתנצלו בפני ר' לא מתוך כורח, אלא מתוך חובה אנושית למזעור הפגיעה בו תוך שימוש ב"אמת לשעתה" שנערכה באופן מגמתי וטחנה את הציבור עוד ועוד פעמים? האם יתנצלו טלעד ודיין בפני חיילי הפלוגה על עריכה שגויה, כפי שקבע בית המשפט העליון: "החיילים הנחזים כיורים במנוחה בכלים כבדים לא צולמו בשעת האירוע, והמסר העולה מהתמונות הוא של חבורת חיילים נינוחים המתבדחים בינם לבין עצמם בעודם ממטירים אש תופת לעבר ילדה קטנה. זאת, בעוד שמדובר בצילומי ירי שגרתי, ככל הנראה לפתיחת ציר, ללא כל קשר לאירוע מושא הכתבה". האם נרסן את המציצנות ונזפזפ לערוץ אחר אם יישנה כזה מקרה? האם נלמד אי-פעם שגם לנאשמים יש זכויות, ושמי שמחליט על זכאי או חייב זה בית המשפט, ולא אולפן העריכה. אולי נחזור קצת לתורת משפט עתיקה עם הרבה שכל, ונרסן את זכותנו למציצנות; וכאשר מוגש כתב אישום, נרסן את העיסוק בנושא למסגרת היבשה של כתב האישום, לא נמחיז מחזות, לא נפרסם תחקירים, כי את התחקיר הטוב ביותר יעשה בית המשפט, ואסור להשפיע עליו, לפחות לא בכזו צורה המונית, צבעונית ורעשנית. ואם אף על-פי כן ייפול עלינו עוד פעם כזה סיפור, עם פרומו פוגעני אחרי פרומו פוגעני, אולי פשוט נזפזפ לערוץ המתחרה? האם רות סוף? במישור המשפטי, כנראה שכן, אך במישור הציבורי והאנושי, לא. לי יש ציפיות מטלעד ומד"ר אילנה דיין, ואני מקווה מאוד לא להתאכזב. ימים יגידו. ולשאלה האחרונה, למה מי מת?, יש רק תשובה אחת: ילדה אחת מתה, ילדה ערבייה, אשר נקלעה מסיבות שלא הובררו דיין למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, אשר גם בפניה חייבים אנו להתנצל, גם לה, כמו לכל אחד מאיתנו, עומדת חזקת החפות.