במדינת ישראל נפל דבר. בית משפט השלום גזר קנס של לא פחות מ-60 אלף שקלים על מדגֵרת 'רמית', בעוון השלכת אפרוחים חיים לפח, היינו עברה על חוק צער בעלי חיים. במקום להמית את האפרוחים הזכרים בדרך הומנית, בחרו במדגרה לחסוך זמן ואולי גם כסף, והאפרוחים פשוט זרקו לפח, להחנק לאִטם בשקית ניילון.
הזחילה המתמדת של דעת הקהל ובמודעות בישראל למצוקתם של בעלי החיים היא הישג, אין בכך ספק. פיטום אווזים אכזרי נאסר ואי שם באופק מתקדמת הרפורמה בלול שאמורה, לכאורה, לספק חיים פחות רעים למטילות אומללות, שחייהן גנוזים בכלובי מתכת בגודל של דף A4. גידול מיליוני חיות משק בתעשיה החקלאית בישראל הוא התעללות ממוסדת. את המפעל האדיר הזה של ניצול אכזרי ומוות מר מנהל ומפקח משרד החקלאות.
האם ישנה אלטרנטיבה? אנחנו אוכלים את בעלי החיים אף שאנחנו יודעים שהם נהנים לחיות, יראים מהמוות, וכואבים את הייסורים. אנחנו שופכים את דמם כדי לאכול אותם, ואתם יודעים מה, לו האפרוחים הקטנים היו בגודל של דינוזאור ככל הנראה הם היו אוכלים אותנו בהנאה רבה. קשה לראות אופק אמיתי לשרשרת המזון הזאת: נכון, אנחנו אוכלים יותר מדי, מגדלים יותר מדי בעלי חיים שמזהמים את האוויר ואת הקרקע, מגדלים תירס וסויה כדי להאכיל את השניצלים שלנו - במקום שבו צמחו יערות גשם והזינו את כולנו בחמצן מאז בריאת העולם.
טיפחנו די הצדקות מוסריות ואחרות כדי לחיות את חיינו כפי שהם, ולאכול בעלי חיים כדרכו של עולם. בכל זאת, נפל דבר. התובנה שזכותנו (ובעיקר יכולתנו) לזלול את זולתנו ללא כל חשבון התערערה. הצורך להקפיד על מידות בסיסיות ומוגדרות של צער בעלי חיים הולך ולובש צורה בדמות חוקים וצווים, קנסות ואפילו עונשי מאסר. הזכות לרדות בעולם הבריאה אינה נטולת חובות. זהו, יש לקוות, עוד צעד בדרך למודעות ומחשבה אנושית מחודשת בשאלה כמה אנחנו צריכים לקחת מהעולם הזה, ואיך; איזה עולם נשאיר לדור הבא, והאם נקריב אותו על תאוות הבשר. יש לקוות שהקנסות הכבדים היוצאים מבית המשפט יוציאו לאור גם את הלכות צער בעלי חיים הגנוזות בתלמוד ובפוסקים כדרך חיים ותרבות לנו, וכדרך מוות פחות נוראה לבעלי החיים שבידינו.
