שיח ושיג של כואב ואוהב עם המקרא וההלכה

הספרות המקראית מתארת לנו למעלה מ-1,200 דמויות של גברים לעומת רק 86 דמויות של נשים. הטקסט המקראי מפגיש אותנו עם נשים, שזכו להתגלות אלוהית, כמו אמו של שמשון. לצדה אנחנו פוגשים נשים נביאות, כמו חולדה, מרים ודבורה. האחרונה בזכות כישוריה הייתה שופטת ותרמה תרומה משמעותית במערכה צבאית. מערכה בה היינו עדים לתושייה גם של אישה בשם יעל אשת חבר הקיני. השיח האוהב שלי עם הטקסט מפגיש אותי עם נשים אמיצות וחכמות כמו המיילדות - שפרה ופועה. בשיח הזה אני מחבק באהבה רבה חמש בנות נפלאות - מחלה, תרצה, חגלה, מלכה ונועה - בנותיו של צלפחד, המתייצבות מול מחוקק פטריארכלי, הן אינן מוותרות על זכויותיהן, מצליחות לכופף אותו ובכך תורמות ליצירת תקדים משפטי, המחייב את החוק המקראי לדורות להיות קשוב לזכויות נשים. השיח האוהב פוגש גלריה יפה של נשים בעלות תושייה, כמו: עכסה בת כלב ותמר אשת ער, ואיתן גם נשים המגלמות עמידה במבחן האמהוּת הסוככת על ילדיהם למרות תנאים קשים מנשוא - הגר ורצפה בת איה. הן סמל של אמהוּת טובה בהתמודדות מול עוצמות של רשע ושנאה שאין להן סליחה. השיח האוהב מפגיש אותי עם נעמי, האם של מחלון וכליון, שהצליחה להביס את מר גורלה. לידה מתייצבת דמות מרשימה המקרינה רֵעוּת ואנושיות רבה - רות בת ארץ מואב. אינני נשאר אדיש לנוכח העובדה, שחשוב היה להדגיש בטקסט המקראי במקרים לא מועטים לצד תכונות ערכיות גם את יופייה של האישה, כדוגמת שרה. דעת אישה אחת ויחידה גם אם אין דעתי נוחה מעוצמת פער מכאיבה בספרות המקרא בין קיומן של פחות ממאה דמויות נשיות לעומת למעלה מאלף דמויות גבריות, הרי אי-אפשר שלא להתרגש מאותן דמויות נשיות בעלות עוצמה רוחנית ועוצמת המעש. הן נשים אוהבות ונאהבות. יש ואהבה פוגעת בהן יש והיא מיטיבה איתן - כך הן רחל וחנה. יש והן דמויות כריזמטיות, שיש בהן הכוח והתבונה להשפיע על מהלכי מלכים בעיתות מערכה צבאית כדוגמת האישה החכמה מתקוע. השיח האוהב שלי ניצב בפני עימות קשה עם שיח כואב. עימות שאינו נותן תשובה חד-משמעית לשאלה מדוע לאחר חתימת המקרא מסתמן פיחות במעמדה של האישה כגיבורה ספרותית. לאחר חתימת המקרא כבר קשה למצוא דמויות של נשים בספרות התנאית והאמוראית. נמצא אי פה ואי שם דמויות. נמצא את רעייתו של רבי מאיר במאה השנייה לספירה, שדעותיה אף פילסו דרכן לספרות התלמודית. כאן מתחולל המעבר שלי אל השיח הכואב, כאשר ביצירת מופת של העם היהודי, מוזכרת בה רק דעתה של אישה אחת ויחידה. ספרות התנאים והאמוראים תפגיש אותנו עם בדל בדלי דמויות כמו: רחל רעייתו של רבי עקיבא, ברוריה, חנה אם הבנים. גם ההיסטוריה קצת "תפנק" אותנו בדמות של מלכה אחת, שלום ציון המלכה. "דעתן קלה" ו"אין לסמוך על דבריהן" השיח האוהב נדחק על-ידי שיח כואב, כאשר מתחולל מפגש עם טקסטים. רק מעט מהם אפרוס במאמר זה. השיח הכואב מסתייג מביטויי הלכות כמו: "כל המלמד בתו תורה, כאילו מלמדה תיפלות" [מדברי ר' אליעזר בסוטה כ']. ו"הגדיל" לעשות הירושלמי בסוטה ג', ד', באמירה מצמררת: "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים". השיח הכואב עולה מדרגה של שיח מקומם, כשאותיות עבריות מתחברות לכלל הבעת דעה פוגענית בבראשית רבא מ"ה: "...ארבע מידות נאמרו בנשים: גרגרניות, צייתניות (בבחינת מצותתות לדברי זולתן), עצלניות וקנאיות", ועל כך הוסיף ר' מאיר: "אף גנביות ויצאניות...". ואני לתומי מבין, שלכותב אמירה זו הייתה אימא שגידלה אותו, הוא חי לצידן של אחיות וגם גידל בנות לצד בנים. ההכללות המעליבות והפוגעניות לובשות אמירות מקוממות שקשה לקבל, כשהן מצאו להן משכן בספרות ההלכה: "נשים אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן" כאמור במדבר רבא י', י"ז. האישה מיועדת אך ורק לעיסוקי עבודה: "אין חוכמה לאישה אלא בפלך" - זו התרומה של האמירה ביומא י"א. וכך מתווספת הראיה המעליבה בשבת ל"ג - "נשים דעתן קלה". אני, שנשביתי בדמותה של דבורה כשופטת, אליה עולה העם, מוצא עצמי מול טקסט הלכתי כואב בהלכות מלכים פ"א של הרמב"ם: ל"כל משימות אין ממנים אלא איש". קשה לקבל הלכה שלכל מינוי במשרה ציבורית ממנים רק איש ונפקד מקומה של האישה. משלל האמירות שפגשתי בשיח הכואב, אסיים בשתי אמירות מתוך אוקיינוס של אמירות פוגעניות, שיש לדחותן בשאט נפש. האחת שמצאה לה משכן ב"נדרים" כ': "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו - עושה, משל הבא מבית הטבח רצה לאוכלו במלח - אוכלו, צלי - אכלו...", והשנייה מצאה לה משכן בשולחן ערוך: "לא ילך אדם בין שתי נשים ולא בין שני כלבים או חזיר...".