- רות איזיקוביץ, "תכלית ראויה" - הוצאת המחברת ( כריכה: אהרון שבו, הכנה לדפוס: יוסף דיין, צילומים: מירי צחי) - הוצאת המחברת, 221 עמ'.
ראש אמ"ן אז, זאבי פרקש אמר: זה יהיה אסון כזה דבר. ראש חטיבת המחקר אמר: "זה יהיה הדבר הכי גרוע". אבל נשיא בית המשפט העליון ברק קבע: התכלית ראויה.
העתיד, הצופן בכנפיו הרבה יותר מרק גירוש נוסף, רקום בספרה של רות איזיקוביץ 'תכלית ראויה'. הספר מתמודד עם השאלה כיצד חבר עם שלם באמצעות מנהיגיו "בעלי הסמכות" להוריש את אחיו מחבל עזה והיה שותף הן מרצון והן מהונאה ל"פשע נגד העם היהודי", כלשון האלוף גרשון כהן, מראשי מבצע "שבת אחים". הלשון הסדיסטית דמוית החסד שבה הצטייד צה"ל בוקעת ומחלחלת בהחלטות רבות של הדרג הפוליטי, המשפטי והצבאי. המילון עוד ייחקר, אבל בינתיים לפנינו פרושה המציאות.
לכאורה הסיפור כה ידוע, התרחש רק לפני כשבע שנים, זמן עיבורו של נחש. הסיסמאות נותרו חרוטות על קירות הלב כמו הסיסמה של
צבי הנדל שהיה ח"כ, תושב הגוש: "עומק העקירה כעומק החקירה".
וכמו הכתובת החרוטה על קיר ממש, על שרידי החורבות, כתובת שכתבה ילדה על סף ביתה: "בגוש קטיף על משקוף הבית, בחוץ, עדיין אפשר היה לקרוא - "בגלל שהמדינה רוצה להקים כאן מדינת טרור, שתמות, אמן". היא כתבה זאת כמובן בשפת הילדים הישנה. בשפת הילד שהעז להכריז לתומו כי המלך עירום". [83 ].
אין זה הספר הראשון העוסק בפרשת ההכנה המנטלית של הצבא ולמעשה גם של התושבים שגורשו וכלל ציבור מוחאי הכפיים וצופי הטלוויזיה. ההכנה המנטלית הוא תהליך מודע ומובנה שנהגה ותוכנן עד לאחרון הפרטים בידי פסיכולוגים שכירים שליחי הקרן לישראל החדשה. קדם לו הספרון של הפסיכולוגית ד"ר אמירה דור "שוב לא ניתן" שכותרתו הנאיבית חסרת סיכוי כמו סיסמת היומרה "לעולם לא עוד".
ובעיקר קדם פרסום הדוח עצמו, דוח צוות המצ"ח [הכנה מנטלית צוות חוקר] , דוח מקיף בן מאות עמודים הכולל את המסמכים המרשיעים ואת המסקנות בדבר היקף ההכנה, כוונותיה, הצלחתה ותוצאותיה, והנמצא באתרי אינטרנט.
ספרה של איזיקוביץ שונה. הוא אינו דוח. הוא ספר טוטאלי, הבונה בדרך הסיפור ובדרך בלשית, תצריף של הרפתקאות אישיות ומעורבות, הערות אגב, ציטטות, קולות ותמונות, את תולדות זוועת גירוש היהודים ומשמעותה. חורבן ליומרת מדינת ישראל להושיע את העם ולהעניק לו מקלט מדיני או תחייה לאומית. "כסא ה'" נופץ לרסיסים. מי שיקרא לא יישאר אדיש. אם לא יקרע את בגדיו קודם יקרא את הספר פעם שנייה. אני קראתי.
הנבזות והשחיתות האישית של ראש הממשלה דאז, בניו ויועציו שותפי הקזינו של ערפאת, אין בה די כדי להסביר צמיחתה המתואמת של רב-מערכת ענקית, המערכת המשפטית, השלטונית, התקשורתית, האקדמית והצבאית, שעסקה בגירוש ביעילות ובהתלהבות רבה. איזיקוביץ, אשה לא דתית, בעברה חניכת השומר הצעיר, יזמה את צוות המצ"ח שהטיל על עצמו משימה לחקור את ההכנות המנטליות שהצבא עסק בהן כדי להכשיר את חייליו לגירוש. המערכת הצה"לית לא הייתה נקלעת למהלך כה יעיל אילולא שני פסיכולוגים בכירים חוד החנית, כשאחריהם ניצבים עשרות פסיכולוגים מתוכנתים ומתכנתים ויועצים, קבוצה שהניעה את המערכת ערכית, "מוסרית" ורעיונית, ובעיקר יישומית ותכליתית.
הצוות החוקר, עיקרו אנשי חינוך וחברים נאמנים כמו ד"ר גדי אשל ובועז העצני, יחד עם קבוצת פסיכולוגים שלא המירה את עקרונותיה, החליט להתחקות אחר שורשי ההצלחה יוצאת הדופן של גרוש היהודים והחרבת יישוביהם בחבל עזה בקיץ תשס"ה[2005]. לברר כיצד הצליח צה"ל לגרש בתוך ששה ימים ולהחריב את כל הישובים בהצלחה שהיא מעל המצופה, במקום הזמן המשוער של שלושת השבועות המתוכננים שבהם הושקעו, בצירוף הוצאות ה"פתרון לכל מתיישב", כעשרה מיליארד שקלים. המשימה הושלמה בשישה ימים.
כדברי אחד האלופים "מעולם צה"ל לא נערך למשימה כפי שנערך למשימת הגירוש". הכסף הקטן, העודף, הוא כשלון מלחמת לבנון השנייה באי מוכנותו של הצבא ובהשתרגות האשליה שתם עידן המלחמות. המחיר הגדול עדיין לא הגיע. הפירעון יהיה במלחמה הגדולה הבאה.
עם הגעת חומר צה"לי ראשוני לידיה, חשדה המחברת כי היעילות המופלגת הושגה באמצעים בלתי כשרים כמו "שטיפת מוח" של החיילים. שטיפת מוח מדעית בהקשר תרבותי פוסט מודרניסטי שבו הקלות הבלתי נסבלת של ההתנהלות האנושית נתמכת על-ידי עקירה מוקדמת של הקשרים ערכיים. המטפורה "שטיפת מוח" מוצגת בכשרון עצום על עטיפת הספר, פרי מעשה ידיו של אהרון שבו ומגולמת ב"עוצמת המסה האדירה של צבא במדים שחורים, פנים קפואות, מבע אטום, מבט חוסה תחת משקפיים שחורים; מסה שהשתקפה במראה הפסיכולוגית כ"דובי חביב מתחשב, בוכה, לא לוחמני ומחבק, אלא שבפועל חיבוקו היה חיבוק דב אימתני, שהביא להכרעת המפונים.. וגם דיכא מחשבות לסירוב בתוך כוחות הפינוי גופא" (עמ' 15).
צה"ל הוסב למלחמה ב"אויב" הפנימי
המחברת מצביעה על העובדה שצה"ל הוסב ממשימתו להלחם באויב שהוא האויב החיצוני- הערבי, למלחמה ב"אויב" הפנימי- מלחמה באחיו. היא רואה בכך הפיכה שהתרחשה בצבא ואף נוקבת בשמו של האחראי. הייתה מלחמת אחים כשאח אחד לא ידע כלל מהו תפקידו מלבד לשחק את התפקיד כפי שנקבע לו על-ידי האח התוקף.
לדעתה, תת-אלוף שמעון נווה שהיה ראש המלת"ם[המכון לחקר תורת המערכה] הוא ראש וראשון להפיכה הצבאית שאיש לא ידע שהתרחשה. הוא אפיין את עצמו כ"שמאלני יותר מכולם" ובאמצעות השיח החדש, השיח הפוסט מודרני, קבע שתפקיד צה"ל אינו לנצח והשחית את התודעה הצהלית. הכל זוכרים שהביטויים "שלום עושים עם אויבים" ו"אי-אפשר לנצח טרור". "איפוק זה כוח" היו ביטויים שליוו את הציבוריות עוד מלפני האינתיפאדה השנייה. הריקבון הצה"לי והציבורי לא התחיל בתת-אלוף כזה או אחר. הוא נולד ב-1948 ולמעשה בשנות העשרים באתוס של 'ברית שלום' ובתורת ההבלגה של שנות השלושים.
שמעון נווה הודח מן הצבא ויחידתו נסגרה בעקבות דוח
מבקר המדינה שנתמנה בלחץ הציבור לחקור את פרשת התבוסה ההיא. יחד עם זאת לא נלמד שום לקח ברמה הציבורית - לא של התושבים ולא של הפוליטיקאים. ההכנות לגרוש הבא בעיצומן. ראשי הצבא, המוסד והשב"כ עדיין רותמים עצמם למלחמה שוטפת ביהודים ומתכננים יחד עם השלטון ובלעדיו את הגירוש הבא, גם במחיר שואה חדשה. כשלון המלחמה נגד אירן וכוחות האויב באזור יתרחש מפני שהעם היהודי, ראשיו ומנהיגיו מתכחשים בכל כוחם לזהותו של העם היהודי, תכליתו ומקומו על במת ההיסטוריה האנושית.
רות איזיקוביץ בולשת אחר שורשי הגירוש וכלשון היום "מרגלת". היא הלכה בגופה ובנפשה ובחיישניה לחפש את העדויות ולמצוא את האקדח המעשן שיוכיח את התזה בדבר מקומה המרכזי של "ההכנה המנטלית". במהלך שנים אחדות ליקטה באמצעות נסיעות אין סופיות, ראיונות טלפוניים ופנים אל פנים, איסוף מסמכים, שיחות והרצאות, חקירות ודרישות, והצליחה יחד עם חבריה להרכיב לתצריף את הערכות הצה"ליות שחולקו לדרגי הפיקוד השונים כדי להנחות את המפקדים כיצד להכשיר את החיילים לביצוע המשימה.
התקליטורים והמסמכים סייעו לשחזר את יסודיות ההכנות לפשע ואת ההנחות הפסיכולוגיות שעמדו מאחוריהן בתמיכת הפסיכולוגים הבכירים שהושתלו בצבא [במימון] וביוזמת הקרן לישראל חדשה.
נקודת מוצא למוכנות האדם להתעלל באחיו עד מוות, מהווים הניסויים שערכו הפסיכולוג החברתי סטנלי מילגרם וממשיכיו לפיהם מטבעו של אדם לקבל עליו תפקידים המואצלים עליו על ידי בעלי סמכות אמיתית או מדומה. בניסוי של מילגרם נתבקשו סטודנטים לתת מכות חשמל הולכות ומחמירות לאנשים שלא נתנו תשובות נכונות לשאלות שנשאלו.
המסקנות של מילגרם אומנם זעזעו את קובעי הנורמות של האתיקה הרפואית והוליכו למסקנות מחייבות וכתובות בדבר סוג הניסויים האסור בבני אדם. עקרונות שהיו אמורים להיות גם נחלת התאחדות הפסיכולוגים במדינת ישראל. האומנם? פסיכולוגים רבים - חלקם הוגי הזוועה וחלקם מבצעיה - פרסמו מאמר מסכם בכתב העת הצה"לי בו הם מתפארים במעשיהם ומחלקים שבחים לעצמם על אי החמצת הניסוי החד פעמי בבני אדם - כ"הזדמנות בלתי חוזרת". חיים עומר ונחי אלון, שני הפסיכולוגים שדחפה לצבא הקרן לישראל חדשה, המציאו את שיטת 'המאבק הבונה' "בו שני הצדדים ייצאו נשכרים מנצחונו של האחד". מנגד, ד"ר אמירה דור, רות איזיקוביץ וארבעים חותמים על תלונה נגד שני פסיכולוגי המפתח של שטיפת המוח, הושלכו מכל המדרגות כשהטיחו את דוח הפצל"ם ("פעולות צבאיות לא מלחמתיות כמו ההינתקות") בפני הסתדרות הפסיכולוגים בישראל.
"וכך סיכמו הפסיכולוגים את הצלחת הגירוש: הכל היה מתוכנן. הכל עבד כמו שעון שוויצרי-דיגיטאלי.77[..] עד עתה אני תוהה על גילוי הלב של הפסיכולוגים. האם עד כדי כך היו בטוחים בתמיכה שיתנו להם מערכת המשפט והגופים האחראים על האתיקה המקצועית עד שלא היססו לכתוב על ההכנה המנטאלית בכתב העת שלהם שורות מסגירות, מרשיעות כגון: "זו הייתה הזדמנות שלא נקרית לחוקרים בשדה הקרב. טבעה של המשימה הוא חד פעמי וניסויי. זה היה מחקר אתנוגרפי, הזדמנות להפוך לארכיאולוגים של תהליכים צבאיים. המסקנות רלוונטיות למקרים דומים בעתיד בהם יוטל על צה"ל לבצע פעולות צבאיות לא מלחמתיות". [78]
הציטוטים מתוך כתב העת "פסיכולוגיה צבאית" מס 5, דצמבר 2006 ,
בפרשת גוש קטיף, היהודים - הקרבנות לא היו סטודנטים המשתתפים בניסוי. למרות זאת חלקם הגדול שיתף פעולה מדעת ושלא מדעת עם הששים לאידם והמשתתפים מתוך חדווה הרפתקנית במצוות הרס חייהם של האנשים שלטובתם הם פועלים. ההתנשאות והשנאה העצמית ראו בגירוש מצווה והקימו את המפלצת הפסיכולוגית שלא הייתה אלא דחליל-אליל שלמענו היו מוכנים כמה ממנהיגי הצבור הדתי להתנשק ולהתחבק במצוות השירות של הצבא הקדוש.
שיטת "הדובי המחבק". שיטת הרגישות פותחה לממדים סדיסטיים מוכחשים: "האם אתה רוצה לצאת עם הרגליים לכיוון ארון הקודש או עם הראש". "האם את רוצה שהחצאית שלך תכסה אותך כך או אחרת".
רות איזיקוביץ חושבת שפרשת קביעת תאריכי הגירוש, פעם י"ז בתמוז ואחר כך נדחה "למחרת תשעה באב" היא פרי הבורות הצה"לית ולא היא. זה חלק מהסדיזם המובנה, כמו פינוי חוות גלעד דווקא בשבת וכמצווה צה"לית. כמו כפיית שירת נשים.
אחת העובדות שאינן ניתנות למחיקה גם אם יחוקקו אלף חוקים בכנסת נגד 'זילות השואה' שהאסוציאציות הטיפוסיות של מושלכי גוש קטיף בהמוניהם קשורות בשואה. בין אם המגורשים היו דור ראשון לניצולי השואה או צאצאיהם או אנשים שכלל לא היו בשואה.
"הם חשו שהצבא הנאצי בא אליהם" הסבירה רונית שוהם, עובדת סוציאלית, מתאמת שירותי רווחה למגורשים. ידעת למשל על החרפה שלקחו אותם באוטובוסים מהגוש, במשך 30 שעות, עד שהביאו אותם לאיזה בית מלון, בלי אפשרות לתת להם לעשות פיפי?.... אתה קולט את הרגשת האימה? שאל הפסיכולוג ברוך כהנא. זו הרגשה באמת כמו המצעדים הפאשיסטיים. אנשים אמרו לי 'תשמע, זה באמת היה כמו שהצבא הנאצי נכנס לרגע', שמעתי הרבה פעמים את האסוציאציה הזו, ואני מציע להתייחס אלה כאסוציאציה רגשית ולא כאל אמירה פוליטית." [29] .
רות איזיקוביץ נלחמת נגד עצמה, היא מובכת מכך שהאסוציאציות הללו רודפות אותה ומסתננות במקומות רבים מאוד לכל אורך הספר, מה יש לומר - זה "מאבק בונה" והאסוציאציות בונות. מי שבנה את המאבק בשיטת "הסטת המבט", אחראי להרס שלא ישוקם לעולם.
היקף הניכור, החורבן הנפשי, הפוסט טראומה, אינם ניתנים לתיקון בנוסף למשפחות שהתפרקו, האנשים שנפטרו מצער, החיילים שחלקם אושפז במחלקות סגורות, הסיוטים ובעיקר אבדן האימון במערכת כלשהי. הניסיון נצבר כבר בפרשת גירוש ימית ב1982. בפרשת גירוש קטיף החומרה הועצמה במידה עצומה של ציניות וזדון, ואחרית הגירוש הבא מי ישור ניזקה.
כאשר צוות המצ"ח רצה להציג את מסקנותיו בפני רבנים ותלמידיהם, ראשי ישיבות ותושבים "למען דעת", הוא לא נענה. אחד הרבנים אף "הזהיר, בתגובה טיפוסית, מפני הצוות שהוא "חבורה של מסיתים ומדיחים".
מי שהיה ער להתנהלות התרבותית מאז קום המדינה ועד לפניה ידע שהאירועים הללו צפויים וטיפוסיים מתוך העמדה האופוזיציונית של הציונות החילונית הטיפוסית כלפי יהודים דתיים נאיביים. כלשון הסופר חיים הזז על "המזרחי הנאיבי" - שהפריע שלא מדעת ל"נורמליזציה" של העם היהודי.
כבר היו תהליכים חברתיים שהתבטאו בספרות ובאמנות, באקדמיה ובתקשורת וגם בהחלטות צבאיות במלחמת השחרור ולפניה; פרשת העיר העתיקה וגוש עציון ופרשת הפלוגה הדתית ועוד רבות; תהליכי הכחשה ושנאה עצמית והתעללות ביהודים כמו בפרשת ילדי תימן או בראיית השמאל את הצבא כיישות לא לגיטימית המשרתת את הכיבוש. אך מן הרגע שהצבא עוסק בגירוש יהודים הרי הוא פועל למען תכלית ראויה שהרי היהודים אינם בגדר 'בני אדם', וההוכחה הטובה ביותר לכך היא פרשת 'גוש קטיף.' הציבור הדתי הטיפוסי אינו יכול להכיל מסקנות כאלה והוא מעדיף לאחוז באמונת הכזב שלו גם אם יהיה קרבן כל התסכולים הציוניים בעבר ובהווה. תסכולים הנקראים פוסט ציוניים.
התיקון הוא בהבנת עומק המסקנות העולות מן הספר, ערב המלחמה הגדולה והבלתי נמנעת. הפעם כנראה תיקדם המלחמה עם אירן לגירוש הגדול.
לא ניתן להתפכח ממשמעותו של גירוש היהודים מחבל עזה ללא קריאת ספרה של רות איזיקוביץ "תכלית ראויה". לכן כל יהודי שיש לו האומץ להביט במראה להבחין כיצד הוא נתדרדר לשפל המדרגה כשותף לפשע חייב לעצמו ולילדיו הבוגרים לקרוא ולשנן את הספר 'תכלית ראויה' בבחינת והגדת לבנך.
