השבוע מציינת הכנסת שלוש שנים מאז הבחירות. נתניהו יכול לסמן 'וי', ובגדול. מאז 1984 לא כיהנה בישראל אף ממשלה שלוש שנים ברצף מבלי שיוחלפו באמצע השותפים הקואליציוניים או שיוחלף ראש הממשלה. ב-1984 הקים יצחק שמיר ממשלת אחדות ברוטציה עם שמעון פרס. ב-1988 הקים שמיר ממשלה, היא נפלה ב-1990 בתרגיל המסריח והוקמה מחדש עם קואליציה אחרת. רבין הקים ממשלה בקיץ 1992, אבל שס פרשה ממנה בספטמבר 1993 ומאז התנהלה הממשלה כממשלת מיעוט. נתניהו הקים את ממשלתו הראשונה בקיץ 1996 והכנסת התפזרה בסוף 1998. ברק שבר שיא והלך הביתה בתום קדנציה של שנה וחצי. ממשלת שרון הראשונה כיהנה שנתיים, מ-2001 עד 2003, כשבמהלך הקדנציה פרשו ליברמן והאיחוד הלאומי ונכנסה המפד"ל. ממשלת שרון השנייה, ממשלת ההינתקות, עברה תהפוכות. האיחוד הלאומי, ליברמן והמפד"ל פרשו, שינוי הוחלפה בעבודה, ובסוף הממשלה נפלה בדצמבר 2005. אחרון חביב, אולמרט, החזיק מעמד שנתיים וחצי. בספטמבר 2008, בעקבות פרשת טלנסקי, פינה את מקומו לציפי לבני וזו לא הצליחה להקים ממשלה. ממשלת נתניהו השנייה שוברת שיא של אריכות ימים. לגיל המופלג של שלוש שנות כהונה הגיעה בריאה ושלמה מבלי שתזדקק לניתוחים ולהשתלות איברים, כלומר ללא שינויים בהרכב הקואליציה. הפילוג בסיעת העבודה היה רק כריתת תוספתן. כל השרים נשארו במשרדיהם ורק חברי הכנסת שממילא לא הצביעו עם הקואליציה נפלטו החוצה. וזאת כשנתוני ההתחלה היו קשים מבחינתו של נתניהו: סיעה יריבה שעקפה את הליכוד במספר המנדטים, קואליציה גדושה בסתירות פנימיות וניגודי אינטרסים (מהבחינה המדינית - העבודה מחד, ליברמן והבית היהודי מאידך; בסוגיות דת ומדינה - ליברמן והעבודה מחד-גיסא, הסיעות החרדיות מאידך-גיסא), נשיא עוין בבית הלבן, ותקשורת לא אוהדת (בלשון המעטה). בשלוש השנים שחלפו הממשלה החזיקה מעמד מבלי שתיגרר לוויתורים מדיניים, שמרה על הרכבה הקואליציוני, ובניגוד לקודמתה לא הפסידה באף הצבעה במליאה. ניהול מחושב היטב של הקואליציה, או אם תרצו - מחדל מתמשך של האופוזיציה. ליתר דיוק, שילוב בין השניים. לממשלת נתניהו השנייה שתי תחנות יציאה. הראשונה, בקיץ: חוק טל. אבל סביר להניח שיהדות התורה ושס יחזיקו בכל כוחן בקרנות המזבח הממשלתי. לשתיהן סיבה טובה לחשוש מהבחירות. לשס - רוח הרפאים של דרעי. ליהדות התורה - ההנחה הרווחת שנתניהו יקים אחרי הבחירות ממשלת אחדות עם קדימה ולפיד כשמרחב התמרון של הסיעות החרדיות מצטמצם. התחנה השנייה: תקציב 2013. אם תיפול הממשלה בשל חוסר יכולת להעביר את התקציב, הבחירות ייערכו במאי 2013. במידה שאחת מהסיעות תאיץ את המהלך, הן יוקדמו לתחילת 2013. עם זאת, ממשלה שעברה את הרף של שלוש שנים יכולה ליפול מכל דבר קטן. הכנסת כבר ערוכה ללכת הביתה. צעיר יכול להתאושש במהירות גם ממחלה קשה. אצל זקן המתקרב לתשעים, נזלת קלה עלולה להתפתח לדלקת ריאות סופנית.

"סוף-סוף יוצאים לדרך", אמר לי השבוע המשנה לראש הממשלה משה (בוגי) יעלון. "הוקם הצוות המשפטי שיטפל בסוגיית המאחזים". יעלון תולה תקוות בצוות. בתחילת הקדנציה, הוא אומר, לא הייתה אלטרנטיבה משפטית. דוח טליה ששון היה אורים ותומים. "בני בגין, אני וצביקה האוזר היינו בתחושה שצריך להסתכל מזווית ראייה משפטית שונה", הוא אומר, "מאחר שמצאנו את עצמנו מתמודדים מול כל בג"ץ". יעלון בין היתר מתייחס לבעיית אדמות הנפקדים. "כשמישהו בנה בתום לב באדמה פרטית, כמו בשכונת האולפנה בבית-אל, יש לנהוג בו כמו שנוהגים במי שבנה בתל אביב. אם הוא בנה בתום לב על אדמות נפקדים, מפצים את הבעלים ולא הורסים. עד היום שמענו רק על פתרונות של הריסה". האם לצוות המשפטי תהיה סמכות להתערב גם במקרים שבהם כבר ניתנה פסיקת בג"ץ, כמו בסוגיית מגרון? יעלון סבור שכן. הצוות, הוא אומר, יטפל בכל הסוגיות שבהן פסק הדין עדיין לא בוצע, כולל מגרון. אם כן, המטרה היא לשנות את תשובות המדינה לבג"ץ? יעלון עונה בחיוב. "שינינו את תשובות המדינה ברחלים, בברוכין, בגבעת-היובל. הדבר אפשרי. אנשי מגרון קודם כול צריכים לאפשר זמן של כשנתיים למציאת פתרון". אשר למגרון, התושבים מנהלים בימים אלה מו"מ כשהם מיוצגים על-ידי עו"ד יעקב וינרוט. אם וינרוט בעניין, ברור שלא מדובר בגרירת רגליים ובוודאי שלא בניהול חובבני של המגעים, דברים שעליהם קבל בעבר השר בני בגין. עקרונית במגרון מסכימים להעתקת היישוב לאזור היקב בפסגות. הדרישה של מנהלי המו"מ היא שבמקום שבו שוכנת היום מגרון תישמר נוכחות אזרחית, שכן צה"ל יכול בכל יום לקום וללכת. תפקיד הנוכחות האזרחית להעיד שהסוגיה אינה משפטית וכך ההעתקה לא תוכל לשמש תקדים לעתירות נוספות של מיכאל ספרד וכדומה. השאלה עדיין תלויה ועומדת. הבעיה היא שהזמן אוזל והצוות שעליו מדבר יעלון בינתיים לא מתחיל לפעול. כבר שמונה שבועות מבטיח נתניהו כמעט בכל ישיבת הסיעה שהצוות יספק פתרונות. זה כבר הפך לריטואל שבועי. חוטובלי שואלת מה עם המאחזים, נתניהו משיב "מקימים צוות". הוא חיפש משפטנים בעלי שם ומשקל הולם, ומצא. בתחילה היה על השופט אדמונד לוי להשלים מספר פסקי דין. עתה מתעכבת תחילת עבודתו של הצוות עקב נסיעתו של אלן בייקר לארה"ב, אף שכבר חזר ארצה. אולי טרם הספיק לפרוק מזוודות. נראה שנתניהו חושש מנתינת אור ירוק לצוות, משום שבימים האחרונים הותקפו חברי הצוות משמאל באמצעי התקשורת. כשיעלון מדבר על הפתרון לאדמות נפקדים, הוא מתייחס לחוות דעת משפטית שבייקר פרסם בעבר. הטענה של המתנגדים למינויו של בייקר היא שאינו מתאים משום שעמדתו בענייני אדמות נפקדים ביו"ש נוגדת את פסיקת בג"ץ. מדובר בטענה מגוחכת. הצוות המשפטי בראשות השופט אדמונד לוי נועד לשמש בא-כוחה של המדינה בסוגיית המאחזים, כשהמטרה היא לספק פתרונות משפטיים שהולמים את תפיסת עולמו של הלקוח. מתיחת ביקורת על מינויו של בייקר היא כמו דרישה מנאשם שטוען לחפותו שיבחר לו עו"ד שמזדהה לחלוטין עם עמדות התביעה. אם נתניהו היה רוצה לאשרר את דוח טליה ששון ותו לא, הוא יכול היה לקחת את מייק בלס ולא להקים את הצוות. אבל בינתיים כולם מחכים. עד יעבור זעם.

שלשום חגגו בכפר-אלדד את קבלת אישורי הבנייה לבתי הקבע. היישוב בן 80 המשפחות בפאתי ההרודיון הופך ליישוב קבע לכל דבר. בחגיגות השתתפו שרים וח"כים, ביניהם שר התמ"ת שלום שמחון. גם שר הביטחון תכנן לבוא אבל ביטל את הגעתו שעה קלה לפני תחילת האירוע. לא, ברק לא הפך בן לילה לחסיד של ההתיישבות ביו"ש שמחלק אישורי בנייה לכל דורש. במקרה של כפר-אלדד הדורש היה מיוחד: יו"ר הקואליציה זאב אלקין, שהמתין אף הוא לאישור בנייה. מדובר בתשלום על-פי סיכום מוקדם. לפני שנה, כשהתפלג ברק מסיעת העבודה, אלקין ישב שבעה על אביו בביתו בקרוואן בכפר-אלדד שבעה על מות אביו. ברק הגיע לנחם ונדהם מהחיים בקרוואן. מה קורה כשקר ויורד גשם, שאל. לפעמים הגג דולף, השיב אלקין, ואז שמים דלי מתחת לתקרה. אז הבחין ברק בפסנתר בסלון, ואמר: לפחות תרחיקו את הפסנתר מהקיר. לגדל ילדים בתנאים כאלה, ניחא. אבל פסנתר? למחרת ביקש ברק מהאלוף דנגוט, המשמש מתאם פעולות הממשלה בשטחים, "למצוא פתרון לאיגלו האלה בכפר-אלדד". אחרי רצח משפחת פוגל ניתנו כ-500 אישורי בנייה ביו"ש. 49 מהם בכפר-אלדד. 49 אישורי בנייה תמורת סידור עבודה לסיעה בת 5 ח"כים, שקיבלה 4 תיקים בממשלה. מבחינתו של ברק זה לא תשלום מוגזם. השר שמחון, שרקם את העסקה, הגיע לקחת חלק בחגיגות. ברק היה אמור להגיע אך נקרא לראש הממשלה. האם כוונתו להשתתף באירוע הייתה רק מחווה ליו"ר הקואליציה, או אולי פזילה לעתיד, אם וכאשר ועידת הליכוד תדון בשריון מקום עבורו ברשימה לכנסת הבאה?

"זה אדיר שנשים מנהיגות את הפוליטיקה הישראלית", אומרת זהבה גלאון שניצחה בבחירות לראשות מרצ ביום שלישי השבוע. "יש לזה אפקט של כדור שלג. יותר ויותר נשים תתמודדנה גם על תפקידים בכירים אחרים, על ראשות רשויות מקומיות. זה מחפיר שאנחנו מדינה דמוקרטית ואין לנו 60 חברות כנסת". גלאון שגרפה 60 אחוז מהקולות (506 קולות, כשיותר מ-800 מתוך 950 חברי מרכז התייצבו להצבעה), מלאת מרץ תרתי-משמע. הניצחון מזריק בה אדרנלין ומפיח רוח אופטימיות. אני מתעקשת להחזיר אותה מחזון ההנהגה שמורכבת לפחות למחציתה מנשים, לזירה הפוליטית של היום. ציפי לבני, שלי יחימוביץ' ואת - שלוש מנהיגות המפלגות במחנה השמאל. כיצד תוכיחי את הייחודיות שלך, במיוחד יחימוביץ'? זה לא קשה. קודם כל, במאבקים על מעמד האישה כולנו פמיניסטיות. מעבר לזה שלי מדברת על סוציאל-דמוקרטיה, אבל הקמפיין שלה פונה גם לחרדים ולמתנחלים. תראי את המפקד החדש של העבודה. היא רוצה גם חרדים, גם מתנחלים וגם דתיים-לאומיים. אני לעומת זאת יוצאת נגד זה שהכסף הלך לישיבות ולהתנחלויות. העבודה, קדימה ויאיר לפיד הן מפלגות שממקמות את עצמן במרכז ואני בשמאל עם תפישה אחרת".

התוכנית המדינית של מרצ שונה מזו של העבודה?

"התוכנית עצמה פחות שונה, מה ששונה זה ההדגשים. העבודה לא מדברת על סיום הכיבוש ושתי בירות בירושלים, אני כן. אני פונה לקהל יעד אידיאולוגי. העבודה, קדימה ולפיד נאבקים על המרכז. אני אשת שמאל עם תפיסת עולם מאוד מחודדת. השמאל צריך לחזור ולהגיד שהוא שמאל, בלי לעגל פינות ובלי להתבייש".

לאחרונה הוא התבייש?

"היו שהתביישו. קשה להיות הרבה זמן מחוץ לקונצנזוס".

מרצ הרבה שנים באופוזיציה. את רואה את המפלגה שלך חוזרת לממשלה?

"כן, אבל רק לממשלת מרכז–שמאל, לא מרכז–ימין".

יש אופציה לממשלת מרכז–שמאל בטווח הקרוב?

"פוליטיקה היא גלגל. אף פעם אי-אפשר לדעת. חשוב שינצח הגוש הנכון".

ריבוי המפלגות לא יפגע בשמאל? את לא הולכת להתאחד עם אף אחד?

"לא. אין היגיון ללכת ביחד, כל מפלגה יש לה ייחודיות ובנפרד היא תביא יותר, וכך כל הגוש ירוויח".

כמה מנדטים תביא מרצ בהנהגתך?

"קשה להגיד עכשיו".

שנים אתם עומדים על שלושה מנדטים, האיחוד הלאומי על ארבעה. אולי אנחנו בעידן של יחצ"נות ודמויות ולא של מפלגות אידיאולוגיות?

"במדינה דמוקרטית יש מקום למפלגות אידיאולוגיות. אולי הן לא משווקות את המסר שלהן כמו שצריך..."

הקרב בין זהבה גלאון לאילן גילאון על ראשות מרצ היה במידה רבה קרב בין מרכז לפריפריה, בין אליטות לקהלים של ישראל השנייה שמפלגות סוציאל-דמוקרטיות בישראל פונות אליהם ללא הצלחה. היה היגיון לבחירתם של חברי מרכז מרצ בזהבה גלאון, שבמועמדותה תמכו אנשי המנגנון ויושבי ראש הקודמים. מרצ בראשות גלאון היא אכן "מפלגת בוטיק", אבל בתור מפלגת בוטיק יש לה את הגרעין הקשיח של בוחרים שיביאו לה לפחות שלושה מנדטים. מפלגת השמאל הקטנה לא נמצאת במצב בו כדאי לקחת סיכונים ולשנות כיוון, במיוחד כשיחימוביץ' התיישבה חזק על הכיסא הסוציאל-דמוקרטי והחברתי. ההבדלים בין מרצ לעבודה הם פחות או יותר כמו הבדלים בין האיחוד הלאומי למפד"ל. הבדלים שעין מבחוץ לא תבחין בהם כי השוני הוא בהדגשים. בוטיק או לא בוטיק, למרצ בעיות כספיות: כשהגעתי לגני התערוכה בליל הבחירות השבוע ביקשו ממני לשלם עבור חניה. למה לא ביקשתם כשהגעתי למרכז הליכוד, התעניינתי. כי הליכוד משלם עבור חניות, השיב איש האבטחה, מרצ לא. דבר אחד ברור: בחירות פנימיות מחזירות סומק ללחיים של המפלגות. מרצ הולכת לאחרונה מדחי אל דחי. המאבק (גם אם לא נעדר השמצות), הפעילים הצעירים שהתגודדו באולם, ההתעניינות התקשורתית (גם אם הייתה לא גדולה במיוחד) - כל אלה מחזירים את המפלגה לחיים. הליכוד, העבודה ומרצ בחרו הנהגה. קדימה הולכת בקרוב לפריימריז. בישראל ביתנו ובמפלגות החרדיות מעולם לא הייתה בחירה. נשארו רק הבית היהודי והאיחוד הלאומי, ובשתיהן עוד לא ברור לאן דברים הולכים. ובכלל, לעבודה ולמרצ - המקבילות של הבית היהודי והאיחוד הלאומי - יש שתי מנהיגות רהוטות, פעילות ושיודעות להעביר מסרים. נכון שהדשא של השכנה תמיד ירוק יותר, אבל העובדה היא ששתי המפלגות מהקצה הימני של המפה משתרכות הרחק מאחור.