מלחינה וזמרת צעירה לא יכולה להתפרנס לא מזה ולא מזה ולמזלה היא נקלטה במסגרת חברה משפחתית בשם Helen doron educational group . זאת שיטה של לימוד שפה והתפתחות מוקדמת המבוססת על הדרך שבו לומד הילד את שפת אימו. זאת באמצעות המדיה, שילוב של טקסט, גרפיקה, ומשחק בצרוף קלטות אודיו - ויזואליות, ובשפות השונות. ללא ספק שמסגרת זאת אפשרה לה לא רק לפרנס את עצמה אלא הייתה מעין השלמה ליצירתיות שלה, ואֵלה היא ורסטילית מאוד. היא גם מפיקה, מביימת ויוצרת את התוכניות ומדי פעם בפעם מגיחה החוצה בכול הקושר בהפצה.
אך זאת כאמור, אינה ליבת הכמיהה שלה. זאת הייתה ונשארה מוזיקה. אבל יחד עם זאת לא זו בלבד שהיא לא זנחה את התחום החברתי, אלא העלתה אותו לדרגת עדיפות גבוהה בפעילות שלה.
אלה הגיעה למסקנה כי מן האידיאולוגיה של מייסדי המדינה נותרו פרורים ואלה היו מעופשים. והגיע הזמן להפסיק להיות בגן עדן של שוטים ולעשות משהו. ואז התחילו כמה הפגנות. פעם נגד קיפוח ילדי זרים, שנולדו כאן ואין להם מולדת אחרת. פעם נגד מעשים שיש בהם פגיעה בדמוקרטיה.ואז באה פניה בפייסבוק של
דפני ליף ובה הזמנה לבוא ולהתארגן ולהקים מחנה אוהלים בשדרות רוטשילד המפוארות. המסר אלי היה מספר-600 צעירים אבל היה בו די כדי להתחיל להקים את המאהל בלב המטרופולין. ואכן ביום הקמת המאהל היו כבר אלפים שנרשמו.
זמן קצר לפני כן חיברה אלה והלחינה את השיר my country's burning "ארצי בוערת" ,אחד השירים הדומיננטיים בהופעה שלה .זה הבית הראשון בשיר ובתרגום חופשי שלי.
My country’s burning
Smoke is rising
You can see it rise from miles away
Driving by the flames I pray I pray
I pray for rain
I pray for sanctuary
I pray for rain
I pray for rain
מולדתי בוערת.
העשן מיתמר,
אפשר לראות את הבערה בקצה האופק
את לשונות האש המלחכות
אני מתפללת לגשם
אני מייחלת למקלט.
אני מתפללת לגשם.
בדף הקידום שלה באנגלית כתוב בין היתר:זה הפרדוקס היפה ביחס בין הצעירה לבין ההר, יחס שממנו מבעבעות מילים בעלות עוצמה ולחן ענוג.אל יוליך אתכם שולל הקול המתוק שלה, יש בו חריפות סרקסטית ושנינות בשולי הליריקה, וזאת ממוקמת ומשוחקת באופן אירוני ונוקב.
"אבל לכל דבר ושעתו, ברור היה שלא נוכל להמשיך ללא הרף גם בחיי המאהל וגם בהפגנות המוניות."- אומרת לי אלה בשיחה שהייתה לנו. "והיה זה סמלי שבאותו יום של 11 בספטמבר, אותו יום נורא, קיפלנו את האוהלים. אבל בשום אופן לא קיפלנו את המחאה.בשבילי זה היה סמלי בהופעה במועדון "אברקסט" להשקת הסיגל הראשון. וגם שם שרתי שירי מחאה..זאת לא דעכה ואנו נמשיך בה בדרכים אחרות . .ההפחדה לא תרתיע אותנו. וכן, המופע היה סוג של העברת המחאה ולו לאותו ערב,ובאולם היו הרבה צעירים שהשתתפו וימשיכו להשתתף בפעילות בדרכים שונות.אנו לא נלך לאחור"
שאלתי את אלה לגבי שיתוף הפעולה עם הדור הצעיר הערבי. על כך השיבה כי "היינו בקשר קצת עם מאהל יפו ועם מאהל חיפה. באוהל 48 שהיו לידנו היו ערבים ויהודים". בעצם אני חושב שהשאלה בנסיבות הקיימות, כמעט ולא הייתה רלוונטית. שכן לא ראינו שום מחאה של האוכלוסיה הערבית ובעיקר הדור הצעיר לנוכח טבח אחיהם בסוריה.הם היו צריכים לצאת בהפגנות ענק תחת הכותרת "אנו רוצים שהנשיא אסעד יישפט על פשעים נגד עמו". בעניין זה חבל לכלות מילים על חברי הכנסת הערביים אשר לא מייצגים את האינטרסים האמיתיים של ערביי ישראל ושתיקתם "כהודעה דמי". חבורה צבועה ולא ראויה לייצג את האוכלוסיה הערבית בארץ. אבל כאמור שאלתי את אלה והיא השיבה- לאקונית.
על חנוכת "הבימה" ומותו של פליט
באחרונה החליטה אלה לכתוב בלוג. הפוסט הראשון,שקטע ממנו הזכרתי במאמר "מדינה פרוצה" היא הקדישה להפגנה בעת הפתיחה החגיגית של תיאטרון הבימה. בבלוג הזה באה לידי ביטוי השקפת עולמה של אלה,בתהיות שבשאלות, והציניקנים יאמרו: איפה היא חייה הבחורה הזאת? וככה כתבה בין היתר:
"איכשהו בהליכה נינוחה עם החבר והכלבה ושוטר לא מרוכז, מצאנו עצמנו בתוך הרחבה פנים אל פנים עם מאות החוגגים ב"הבימה". מבעד לזכוכית הם שתו שמפניה, התבדחו והזיזו את הראש בקצב שלישיית הג'אז שניגנה שם. עמדתי שם קפואה מקור ותדהמה, איך הם עומדים שם, לוגמים שמפניה כשבחוץ המחאה בעיצומה, שוטרים, מפגינים, מגאפונים, מעצרים. האם הם ראו או בחרו לא להסתכל? האם אנחנו שקופים? האם הזכוכית חד-צדדית? האם האנשים האלו רואים אותנו בכלל?
בדיקה מהירה באתר הבימה מראה שיש עכשיו הצגה על היחס של החברה הישראלית לפליטים מאפריקה, "זהו אירוע תיאטרוני המכיל בתוכו את הפחדים, התקוות, הזיכרונות וההתמודדות האישית והציבורית שלנו עם הנושא" .אירוני משהו כשמסתכלים על הכסף שהושקע בהצגה, בבנין הבימה וכשליו, כששמיכה חמה הייתה מצילה חיי אדם. שוב אנחנו כחברה מביטים מבעד לזכוכית, איפה שבטוח, נקי וחם.
בעודי עומדת ובוהה בחגיגות ההזויות נעמד מול שוטר ודרש בתוקף שאתפנה משם. שאלתי אותו למה? אני בסך הכול עומדת שם ומסתכלת. הוא ענה שהאזור סגור. שאלתי שוב למה, וזכיתי לאיום עם דחיפה קלה ועמידה קרובה מדי לטעמי - אם לא אתפנה מיד זו תהיה הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ואיעצר. שאלתי שוב ברוב חוצפתי איך אני מפריעה לו לשוטר. בשלב הזה הוא קרא לשוטרים נוספים שהקיפו אותי ודרש תעודה מזהה, שני שוטרים צילמו אותי בוידיאו לזיהוי עתידי ואיים שאם לא אתן את הפרטים שלי הוא יעכב אותי לחקירה ויגררו אותי משם בכוח...
אז נתתי פרטים, בטח הכניסו אותי לאיזה מאגר, אם אני עוד לא שם אחרי קיץ ברוטשילד וחצי שנה של מחאה. מודה שהלב שלי דפק ובעודי מוסרת פרטים אישיים ניגש פקח של העירייה והחליט לתת לנו דוח... כן, 475 ש"ח זה הרבה כסף לקופת העירייה, עם הכסף הזה בונים בניינים ומפנים אנשים מהרחוב. בסופו של דבר יצאנו בלי קנס, עם דפיקות לב מואצות ותחושה כבדה מאוד. הצליחו להפחיד אותנו. הלכנו הביתה, פתחתי את המחשב וקראתי שפליט קפא למוות בגינת לווינסקי בלילה הקודם. היה נראה חם ונעים שם ב"הבימה" . השוטרים עמדו שם, במקום לסייר ולהגן על תושבי השכונות, הכסף הושקע בבנין ובקבלת פנים מפוארת, ואני עמדתי לי שם בצד השני של הזכוכית ושאלתי: איך הם לא מתביישים?
ובכן אֵלה, אני לא בטוח אם השוטרים מתביישים או לא. זאת המשימה שהוטלה עליהם. הם השליחים, יש מהם שליחים קנאים יותר בשליחות ויש מהם קנאים פחות. הם משרתים את השיטה, את הממסד שמנהל את השיטה. ועוד משהו אלה. הממסד עצמו לא פועל בחלל, הוא פועל בתמיכה אקטיבית או פסיבית של העם, והכתובת הוא העם. אליו צריך ללכת. לא מספיק לסחוב אותו בהתלהבות להפגנת המיליון. הוא בא. עכשיו אתם צריכים ללכת אליו. זאת מלאכה קשה, אבל אם תתמידו בה תוכלו. העזו.
Those who dare win - הנועזים מנצחים. אל תפחדו, כי הפחד הוא האויב הגדול ביותר. אני נותן בכם אמון. לאחר "הפגנת המיליון" ברכתי את דפני לב, נכדה לניצולי שואה על הנפת דגל ,"מהפכת התודעה".
בפוסט הקצר ביותר עד כה כתבתי אז: "עצרת המונים ראשונה מסוגה שזכורה לי הייתה בכיכר מוגרבי בתל אביב ביום ה- 29 בנובמבר 1947 כאשר עצרת האומות המאוחדות החליטה על הקמת מדינת ישראל. אלא שאז השמחה הייתה מהולה בחרדה גדולה מפני העלול לקרות. הפעם השמחה שלי הייתה מהולה בתקווה, בבשורה שעדיין יש לנו תקווה - הדור הצעיר.
אני לצערי מלבד השתתפות בכול ההפגנות שהיו, ושיחות באוהלי רוטשילד, יכול לעשות מעט במרום שנותיי, ומה שאני עושה בתחום הזה הוא כתיבת בלוג. הפעם הרחקתי קצת לכת. בספר הבא שלי במקבץ של סיפורים קצרים בשם "מן היד אל הפה והלאה מזה" שיראה אור בקרוב (הוצאת גוונים-טרקלין) כתוב בהקדשה: "לדור 'מהפכת התודעה' שהתעורר - ובתקווה שיפעל להגשמת החזון".