למרבה הצער זהו כבר סוד גלוי. סיכויי הצלחתה של המחאה החברתית נראים כיום קלושים מתמיד. לא בשל שנת החורף של מחולליה, אלא מחמת האוזניים האטומות של מי שהיו אמורים לחולל את השינוי המתבקש.
במבט לאחור היא הניבה לא פחות מפרי-באושים. מחיריהם של מצרכי היסוד לא רק שלא פחתו - הם זינקו אל על. החרו החזיקו אחריהם גם תעריפי החשמל והמים. מצוקת הדיור, שעליה קם עיקר המחאה, רק החריפה ושום פתרון אינו נראה באופק.
מעל לכל גרמה המחאה, שלא באשמתה, להאטה במשק, וכמו בארצות שמעבר לים הוא צועד לקראת מיתון ברור. הפגיעה האקוטית היא בשוק העבודה. עובדים במוסדות ובמפעלים מוצאים עצמם מפוטרים, ענף הפרסום מצוי על כרעי תרנגולת, והטייקונים חושבים פעמיים אם יש טעם כלשהו להשקיע במשהו. וכשהביטחון הכלכלי על הפנים - הכסף בורח אל מעבר לים.
אחיזת עיניים
כאמור, אין להטיל את האחריות לכישלון המחאה על מחולליה. להפך: יש להסיר את הכובע בפני
דפני ליף, סתיו שפיר ו
איציק שמולי, שעשו את שלהם מעל ומעבר. אחרי ככלות הכל הצליחו השלושה לחולל מהפך של ממש בדעת הקהל הישראלית, שדרכה עד אז במקום.
את קולר האשמה יש לתלות על צווארם של היושבים בחלונות הגבוהים ועליהם בלבד. על אלה שהיו אמורים להושיע את הסובלים ממצוקותיהם. במקום זאת הם העדיפו להקים ועדה של טיוח, חסרת שיניים. רק כדי לצאת ידי חובה כלפי המוחים. אפילו הכלכלן המזהיר,
מנואל טרכטנברג, שעמד בראשה, הרים בסופו של דבר ידיים. מי כמוהו יודע שהסיכוייים ליישום המלצותיה שואפים, בעצם, לאפס. ואם מינויה של הוועדה לא היה אלא אחיזת עיניים, יש בהחלט גם מקום לפקפק בנכונותם של ראשי השלטון ביישום החלטותיה בעתיד הקרוב.
אף אם תשוב המחאה החברתית לקרום בקייץ הקרוב עור וגידים - אין לה שום סיכוי להניב פירות. לפחות לא בקדנציה הנוכחית של ממשלה יציבה, שיכולה בהחלט להרשות לעצמה להתעלם ממנה גם להבא.
