"רוחניות" היא מרכיב חשוב בתרבות בת-זמננו. כך למשל הפכה הודו לחלק בלתי נפרד מהרזומה של הצעיר והצעירה הישראלים. יש משהו משובב נפש בחיפוש אחר רוחניות אצל צעירים ישראלים, שבמקום להיכנס היישר אל חיקה החמים והנוח של הבורגנות, הם הולכים דווקא הכי רחוק שאפשר. זה לא מובן מאליו. במיוחד לא אחרי שנות שירות ארוכות בצה"ל.
אגדה אורבנית ידועה מספרת על צעיר ישראלי שהגיע לגורו הודי מקומי כדי ללמוד ממנו. הלה שאל אותו מה הוא מחפש אצלו, שהרי יש לו ליהודי רוחניות עמוקה בתורת-האם שלו. עד כאן הסיפור, יש בו, כך אני מרגיש, יותר מקורטוב של אמת.
זוהי תופעה מדהימה, ללא ספק. רוב צאצאיו של העם העתיק בעולם, לו שורשים רוחניים ענפים המשמשים תשתית לרוב התורות הרוחניות האחרות, מחפשים אמת במקומות אחרים. מה אין לנו? מצפת הקבליסטית, דרך חצרות החסידים בבני-ברק ועד ירושלים המסתורית על סמטאותיה וצדיקיה. יש לנו ישיבות ציוניות ומכינות לדתיים וחילוניים. יש ישיבות מקובלים, ויש ישיבות הממשיכות את מסורת המזרח העשירה. אז מדוע, אם כך, אנחנו מחפשים את הרוחניות כה רחוק מהבית?
פרשה אפורה אחרי הגילוי האלוקי
הרבה הסברים קיימים לשאלת הניכור העצמי המתוארת. אם מחפשים אשמים, אז ככל הנראה מדובר בכולנו: דתיים, חרדים וחילוניים כאחד, וכל אחד מכיוונו הוא. אבל יש כאן נקודה עמוקה עוד יותר.
פרשת השבוע הקודמת, פרשת יתרו, מתארת את חווית הנבואה העמוקה ביותר שחווה האדם: מתן תורה שבהר סיני. שם בפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריה חוו בני אדם מגע בלתי אמצעי עם התגלות אלוקית. לפי רוב הפרשנים והפילוסופים, החוויה הנבואית איננה שכלית. החוויה הנבואית היא עמוקה מהרציונליות והיא נוגעת ברובד הסובייקטיבי העמוק של האישיות.
אולי דווקא בשל כך, האדם המודרני החי בדורנו מחפש מפגש שיש בו מעין הארה נבואית שכזאת. דומה הוא כמי שתר כל ימיו אחרי הגילוי של פרשת יתרו, ועל-מנת להשיג את אותו הגילוי הוא מוכן אפילו לנדוד רחוק, רחוק מאוד. הישראלי המחפש רוצה הארה, גילוי אקסטאטי. אבל לישראלי המחפש קשר עם ההשלכות של אותו גילוי, כלומר: עם מה שהיהדות דורשת ממנו לאחר אותם רגעי ההארה בודדים, קשה לו עם פרשת משפטים ה"אפורה והמייגעת" על ריבוי הציוויים והמצוות שבה.
הקורא בפרשת השבוע, פרשת משפטים, יגלה מערכת מובנית של חוקים וכללים המעצבים את יחסי האדם וסביבתו. פרשה זו היא רק תחילתו של מהלך כולל, שעניינו עיצוב חיי האדם מלידתו ועד יומו האחרון, באמצעות מערכת כללי התנהגות - המצוות.
היהדות היא תורת חיים של השגרה
יש משהו מאוד מצמצם ומרתיע במפגש עם המצוות והחוקים. המפגש הזה נעדר כל רמז לאותן רוחניות והתעלות הקיימות בנבואה. החיים על-פי המצוות הם חיים מינוריים, פרטניים, נעדרי אותה סחיפה מדהימה שבחוויה הרוחנית. לכן במבט שטחי הם דוחים את המתבונן בהם מבחוץ, כי הם נראים טכניים.
אולם מבט מעמיק מגלה, כי המצוות מטפלות בשתי נקודות משלימות. האחת היא מפגש בין הרעיון הרוחני עם החיים הריאליים כדי לתקן אותם. בשונה מתורות רוחניות אחרות, היהדות איננה דוגלת בניתוק מחיי היומיום. היהדות היא תורת חיים שבה ישנה שגרה מלאת מהמורות. נקודה שנייה קשורה בתיקון המימד השכלי. המימד הזה בא לידי ביטוי בהבנה שכלית מעמיקה של משמעות המצוות באמצעות מחויבות יומיומית לחיים מוסריים. מחויבות זו איננה תלויה במצבי הרגש המתחלפים, ולכן היא קוסמת הרבה פחות מהארה אקסטאטית. מצד שני, דווקא מחויבות זו יוצרת אדם בעל שיעור-קומה ויכולת עמידה והתמודדות.
האם הישראלי הממוצע ישכיל ביום מן הימים להכיל מורכבות זו? דומה כי דווקא בשנים האחרונות ישנה התקרבות הולכת וגוברת בין הגישות, תוך ההכרה כי אין יכולת לאחוז בהארה לאורך זמן, מבלי לשלם על כך מחיר בפועל באמצעות מחויבות ועבודה קשה.
התיקון השלם יבוא כאשר אלו היושבים אך ורק בבתי המדרש ישכילו להבין, כי הם זקוקים להתמודדות לא רק עם המצוות אלא גם עם דופק החיים הציבורי, ומאידך-גיסא מבקשי הרוח יבינו, כי בשביל למצוא את מה שהם מחפשים הם לא זקוקים להרחיק עד לגואה. המעשה הוא המפתח להכל. כך גם אומרת לנו פרשת השבוע.