לו היה מגיע לטקס, לא רק שהיה נזכר במבצע 'חץ שחור', שנערך לא הרחק מהאנדרטה, אלא מן הסתם היה נושא את מבטו מעבר לקו האופק, אל גבול מצרים. דוידי היה אזרח מודאג. בשנה האחרונה הוטרד מההתרחשויות מעבר לגבול, אבל קשה לומר שהמהפכה שסילקה מהשלטון את חוסני מובארכ הפתיעה אותו. "ויתרנו על כל סיני, אך מי ערב לנו שהשלטון הנוכחי במצרים יתקיים לאורך זמן?" כך אמר לי דוידי, בדרך כלל סרבן ראיונות מוצהר, בראיון נדיר בסתיו 95'. הדברים נשמעים כיום כנבואה. היה זה שבועות אחדים לפני רצח רבין. באוויר עדיין הורגשו אדי אופוריית אוסלו. דוידי, בדרכו השכלתנית, היה חד בדבריו מתמיד. "אם תשאל אותי אם יש שיפור בעמדות של המצרים כלפינו מאז חתימת חוזה השלום, אני חושב שהתשובה היא לא – אף שזה טוב לנו מבחינה צבאית", אמר. "לא ניכר שיפור בדעות האינטיליגנציה, כפי שהן באות לידי ביטוי בעיתונות המצרית, וגם לא בהלכי הרוח בקרב העם הפשוט". כששאלתי אותו אם יש בדבריו רמז לכך שאינו מאמין בשלום עם מצרים, השיב: "אין משמעות אם אני מאמין או לא, כפי שאני לא בטוח שהממשלה מאמינה בו. אלמלא כן, אולי הייתה מבטלת את היערכות צה"ל מול המצרים". אף שעל? – הקשיתי. דוידי נעץ בי מבט נבון מבעד למשקפיו וענה: "אני לא מדבר על-אף שעל. אתה יודע מה? אני חושב שזה היה בתחילת 68', או בסוף 67', כששאלו אותי מה יהיה ואמרתי שאת סיני נחזיר. את הדברים האלה השמעתי למספר אנשים לא קטן. לכך הוספתי תנאי, שלמשך 35 שנה הערבים יוציאו מספרי הלימוד שלהם את שנאת ישראל. הם לא הוציאו, אבל אנחנו הוצאנו את עצמנו ממצרים..." כזה היה דוידי מהצנחנים, מתנגד מושבע להינתקות מגוש קטיף, שהיה נערץ בחייו ועורר גל של געגוע כבר עם לכתו. נימת קולם של הקשוחים שבחובשי הכומתות האדומות מסגירה את רגשותיהם. "ענק, באמת ענק", אומר עליו תא"ל ב(מיל.) אהרן אשל (ארול). "הוא היה מפקד משכמו ומעלה, עניו מאין כמוהו. מעולם לא השתמש בסמכות הכתפיים, אלא בסמכות האישיות שלו. יכולת לדבר איתו בגובה העיניים, בלי יראת המפקד". "דוידי היה אליל בצבא, פרופסור למלחמה", משוכנע אלוף משנה ב(מיל.) שמעון כהנר (קצ'ה), מיוצאי ה-101. "הוא היה איש אמיץ באופן יוצא דופן. אם אריק (שרון) היה המתכנן והבולדוזר שדחף את הכול, לדוידי הייתה קריאת קרב מרחיקת לכת". "גדוד 890 שלנו, הצנחנים, היה מעין מעבדת לחימה", מוסיף שגיא. "אריק, המג"ד, היה מנהל המעבדה, דוידי היה הפרופסור ואנחנו – עכברי המעבדה. אחרי כל סיור או פעולה היינו מתכנסים לדיון ולהסקת מסקנות. דוידי התבלט בכך שהיה בכל השלבים – באימון, בביצוע בשדה הקרב, בהסקת המסקנות וביישומן. בקרב הוא היה גדול המפקדים שלנו".

טיפוסים כמו דוידי מתוארים 'מלח הארץ'. הוריו עלו מאוקראינה בשנת 1920, בעלייה השלישית. אביו עסק בכריית זיפזיף וחול ובהובלתם לבנאי תל אביב, העיר שבה גדל אהרן. מנעוריו נמשך לעסוק בביטחון. בן 14 התנדב לגדודי הנוער של ההגנה, והצטרף ליחידת נוער של קשרים-רצים. בשירותו היה דוידי, בוגר 'תיכון חדש', טכנאי רדיו וקשר. "חוץ מהעברת הודעות כגדנ"עים במסגרת ההגנה, גם התאמנו קצת באקדחים ובתרגילי סדר", סיפר לי. "אלה היו אימונים שהיום יכולים להיראות מצחיקים". בהמשך התגייס לפלמ"ח, ובמלחמת העצמאות נלחם בשורות חטיבת הנגב. כצוער, היה ממשחררי באר-שבע. הוא מילא שורה של תפקידים עד שהצטרף לצנחנים ב-53'. בנחלין, בתחום ירדן, הייתה פעולת התגמול הראשונה שלו. "בדרכנו חזרה לגבול, הלך דוידי בראש הטור כשנתקלנו במארב ירדני", משחזר ארול. "כשנפתחה עלינו לפתע אש, הוא לא איבד את העשתונות ומיד נתן לנו פקודת הסתערות. כולנו חזרנו בשלום..." "לפני שהספקנו בכלל לקרוץ, קרא דוידי 'ימינה כדורים ורימונים!'", קצ'ה מחזק את דברי ארול. "בעקבות קריאתו של דוידי הסתערנו על המארב וחיסלנו אותו. הקריאה הזו מהדהדת בראשי אחרי כל השנים". קצ'ה עובר לפעולת התגמול בסבחה, בנובמבר 55': "הנה אנחנו צועדים לכיוון היעד. פותחים עלינו באש ודוידי קורא לכולנו להתכופף ולהמשיך להתקדם, משום שהאש מעל לראשינו ולא מכוונת אלינו. פתאום אני מבחין בחשיכה במישהו הולך זקוף. 'תתכופף!', אני אומר לו. 'קצ'ה, זה אני, דוידי', הוא מגיב. 'קשה לי לחשוב כשאני מתכופף'. זאת לא הייתה הפגנת גבורה ואומץ של מי שרץ עם סכין בין השיניים, אלא של מי שבו-בזמן מנתח את המצב בצורה מפוכחת". דמותו של דוידי בסבחה מרצדת מול עיניו של שגיא. "באנו מהאגף", הוא משחזר. "כנראה הפחדנו את הארטילריה של המצרים שירדה עלינו במכת-אש. דוידי נעמד כמו משה רבנו עם הידיים למעלה, הורה לנו ללכת אחורה 150 מטר ואז להסתער. למצרים לא היה שם סיכוי..." הילה הצטיירה סביב דוידי. "בהסתבכות בקרב המיתלה, כשדוידי הגיע לזירה הוא התקבל כמו מנהיג והוליך לניצחון", מוסיף שגיא. מה הוא עשה בין הקרבות?

"שיחק שח. הוא היה משחק נגד שניים-שלושה כשגבו ללוח, זוכר את המהלכים של כולם ומנצח". לא רק קרבות ושחמט. "דוידי היה מענטש. יש משהו שאזכור לו תמיד בתודה", אומר קצ'ה. "כשנפצעתי אנושות בסבחה ושכבתי בבית החולים מחוסר הכרה, מונשם ומחובר להרבה צינורות, איש לא היה מוכן להבטיח לאמי שאשאר בחיים. 'בטוח שיחיה!' אמר לה כשיצא ממני וחיזק אותה". בסיום הקרבות יצא דוידי ללימודים באקדמיה הצבאית בפריז. שיא הקריירה הצבאית שלו הגיע ב-65', כשהתמנה לתפקיד קצין הצנחנים הראשי הראשון. את מחליפו, רפאל איתן, כינה בראיון 'אהובי ורעי', ומנגד לא הסתיר את העובדה ששרון לא נמנה מעולם עם חבריו, אבל קפץ את שפתיו. כמי שעמד מ-82' בראש 'שראל', עמותת מתנדבי חו"ל לעזרה במחנות צה"ל, חלו עליו מגבלות. "אתה יכול לצטט את דבריי בעבר", הציע. "לא אכחיש אותם". לימים אמר לעמיתי אבינדב ויתקון ש"אריק דחף לפעולות, אבל לא נלחם מקרוב". כשנפטר אשתקד מיכה קפוסטה, מגיבורי קרב המיתלה, נפתחו חרצובות לשונו של דוידי והוא סגר חשבון עם שרון באוזני חגי סגל: "לשרון לא היה אומץ-לב שנדרש מקצין צנחנים. אני שתקתי ושמרתי את זה בסוד כל עוד בנה יישובים ביהודה ושומרון או מצפים בגליל. אבל אחרי שגירש את היהודים מעזה ובנה את מדינת חמאסטן – החלטתי שהגיע הזמן לדבר. במיתלה הוא נשאר חמישה קילומטרים מאחור. היה שולח תגבורות ובעצמו לא הגיע..." כשאני תוהה על פשר ההתפרצות הזאת, משער שגיא שאולי נטר דוידי לשרון על עיכוב קידומו בצבא. ולא רק שרון. רעיו של דוידי בצנחנים לא תרמו לקידומו מעבר לדרגת אלוף משנה. היה זה דווקא הרמטכ"ל יוצא סיירת מטכ"ל, אהוד ברק, שהעניק לו את דרגת התת-אלוף, בהיותו כבר עמוק בגמלאות. במלחמת ששת הימים השתתף בשחרור שארם א-שייח', כשהוזעק לפקד על חטיבת הצנחנים במקום המח"ט, רפול, שנפצע קשה בראשו מפגיעת כדור. דוידי פיקד על כיבוש קנטרה וגשר פירדאן בתעלת סואץ, ואולי כבר ראה בעיני רוחו יונה עם עלה של זית, כשלאחר המלחמה יצא לייעץ למורדים הכורדים בעירק.

ב-70' פשט את מדי צה"ל ויצא ללימודים בלונדון. "בגיל 43, מבחינתי כבר הייתי זקן מדי לשירות", אמר לי דוידי, שזקנו הכסוף הקנה לו זה מכבר מראה סגפני שביגר אותו יותר מגילו האמיתי. "אני חושב שזה גיל טוב לעזוב את צה"ל – לכולם, לא רק לי. רמטכ"לים, אף שהם מצוינים, רצוי שיהיו צעירים יותר. כשפרשתי לא ראיתי בכך את סוף החיים ועברתי למסלול שונה לגמרי, באוניברסיטה". דוידי, שרק בגיל 28 השלים את לימודיו לתעודת בגרות, כתב דוקטורט בגיאוגרפיה של המזרח הרחוק ולשם כך אף למד סינית. כשחזר ארצה הגיע לקתדרה באוניברסיטת תל אביב. אבל עם הרוח החלוצית שפיעמה בו, נענה ב-77' לאתגר ניהול מתנ"ס בגולן. "כשדוידי אמר לנו בצבא שכאשר ישתחרר יעסוק בחינוך, חשבנו שזה סתם דיבור", נזכר קצ'ה. "אבל הוא עמד בדבריו במאה אחוז. היית צריך לראות אותו מלמד בגולן מתוך חלוציות לשמה". בעודו בגולן החל לנהל את 'שראל', תפקיד שהביא אותו לימים להדלקת משואה ביום העצמאות בשנת היובל למדינה. זה היה דוידי. הוא לא הלך לסחור בנשק ולא רץ לפוליטיקה, בניגוד למפקדים אחרים מהצנחנים, אם כי השתתף בכנס הייסוד של 'התחיה' ולימים נתן את ברכתו ל'התקווה', המפלגה שהקים ח"כ אריה אלדד. במקום זאת, היה משכים קום ויוצא למשרדו הצנוע ביפו כדי לנהל את 'שראל' בהתנדבות. "די לי בגִמלה של 62 אחוז ממשכורתי הצבאית", אמר, והוסיף בעיניים בורקות: "מתנדבי 'שראל' לא רק עוזרים לצה"ל, חלקם אף עולים ארצה עם משפחותיהם. הבאתם הנה היא חלק מהמערכה נגד ההתבוללות בגולה". פעילותו המסורה בעמותת 'שראל' עצרה, כאמור, את התבטאויותיו בנושאים ביטחוניים. עד הקמתה ב-82', אמר בהזדמנויות שונות בין השאר: "אסור לוותר בגולן אפילו על מטר אחד, בפרט על התִלים, המעניקים שליטה אווירית, טילית ואלקטרונאית באצבע הגליל"; "כדי להילחם בטרור הערבי ביעילות, צריכה זרועו של צה"ל להתארך מאוד. את הפלשתינים יש להעביר למדינות ערב"; "אני פטריוט של מדינת היהודים. אינני אומר שהערבים אינם יכולים להישאר בה, אבל כדי שהמדינה תישאר יהודית יש להגביל את מספרם"; "שלום עכשיו היא בפירוש תנועה מחלישה. הפעילות שלה מזיקה לקיומו ולביטחונו של עם ישראל". 'שראל' התפתחה במהלך מלחמת שלום הגליל. דוידי, שצידד בזמנו במלחמה זו, הסתייג ממנה בהמשך. "מלחמת שלום הגליל יכלה להביא לנו תוצאות מצוינות", אמר בראיון, "אבל כרגיל אנחנו לא יודעים לנצל באופן פוליטי מלחמות מוצלחות מבחינה צבאית". חבריו מהצנחנים, אף שלא היו תמימי דעים עם השקפותיו, לא נבהלו מהן. "לא הסכמנו בנושאים פוליטיים, אבל זה לא הפריע לחברות שלנו", מציין ארול. "נשארנו חברים עד הרגע האחרון", מספר שגיא. "אף שהיה מוכר כאיש רציני, הצלחתי לסחוב את דוידי בשנים האחרונות לחוג של חבר'ה שיודעים לעשות שמח. שם התגלה חוש ההומור שלו". עם השנים הלכה והתרופפה בריאותו של דוידי, אב לשלושה וסב ל-11 נכדים ולנינים. זה מכבר הילך עם צווארון קשיח לצווארו. "דוידי נפצע כשנתקל בדלת מזכוכית", מספר קצ'ה, שעוד שוחח עמו ארוכות בטלפון יומיים לפני הסתלקותו. "הפעם הוא נשמע לי עייף וחלש". בעודי כותב דברים אלה מצלצלים באוזניי דבריו מאז. "אם לחיזבאללה היו כיום קטיושות קצת יותר ארוכות טווח, היינו מרגישים אותן גם בתל אביב", הזהיר ב-95'. "באשר לשלום, לא עושים אותו לרגע אחד; שלום עושים לזמן ארוך. צריך לחשוב על כל האפשרויות שאפשר לצפות באופן סביר. אחת מהן היא שהערבים יתחרדו והחמאס ישתלט אצלם..." ובאשר לעתיד, שאלתי. "המבט שלי אל העתיד בארץ לא אופטימי, הן מבחינה דמוגרפית הן מבחינה תרבותית", השיב. "אם למרות הכול אני אופטימי במידת-מה, הרי זה מפני שאין לי ספק שהעם היהודי לא ייעלם, למרות שרבים מתנתקים מהיהדות. גם בדרגים הקובעים ישנם כאלה שאולי לא לימדו ולא חינכו אותם שקיום המשכיותו של העם היהודי הוא כה חשוב עד שכל אחד מאיתנו צריך להיות מחויב לו".