מיקי גורביץ' שהחל את דרכו כבימאי במחזות קומיים אדירי הצלחה, לוקח כאן כיוון שונה משהו. המחזה הוא ריאלי עם סממנים סוריאליסטיים, שנמזג בהם גם הומור לפרקים, ועיקרו - בדידותו של האדם בעולמנו, וכמיהתו לאהבה, שלעולם לא מתממשת.
המסך עולה על תפאורה, שכמותה רק מעצבים-אמנים יכולים ליצור. סבטלנה ברגר יצרה עומק ותחושות שתפאורה סטנדרטית לא הייתה מעניקה במקרה זה. גם כי ההצגה אינה סטנדרטית, וגם בגלל סגנונה. רק האביזרים היוצאים ונכנסים אל ומתוכה הם המסמלים את שינוי המיקום בעלילה.
הגיבור הוא חוקר פרטי (ניר רון המהוקצע ביותר בתפקיד), אליו מגיעה אשה עם המקרה של בעלה, הרוקח, שנעלם. האשה (עירית פשטן, מתאימה בסגנון משחקה לתמה של המחזה. חדה, ישירה ובלתי אמצעית. אין השתפכויות רגש אלא דיבור ישר ותכליתי. אבל גם בדו-שיח שלה עם החוקר, לאחר שכבר התוודעו, בו היא שואלת אותו אם גם לו היו או יש לו חיי אהבה - הוא עונה: "כשיכולתי - (התביישתי ו)לא ניסיתי. כשניסיתי - כבר לא יכולתי...”.הבעיה החוזרת בכל מחזותיו של חנוך לוין, רק שכאן היא מוגשת ביתר סופיסטיקציה ועידון.
הבעל המוזר שברח מהבית ומשוטט ברחובות, הוא ארז שפריר המצוין, כרגיל. בנם של השניים הוא אריאל וולף החביב, שיחסיו עם חברתו (תמר אלקן היחודית, שכמו וולף, מחצינה רגש, ולו רק דרך המבטים וההבעות) מוסיפים פלפל לעלילה. הדמויות הנוספות, לכאורה אין קשר ביניהן, אך לאט לאט כן נחשף הקשר, והמעגל נסגר. כך מפליא במשחקו יואב היימן כמלצר בבית הקפה, שמכניס אווירה וחום אנושי למחזה הלכאורה נוקשה, כמו ציור גיאומטרי - אך לא. עוזרת החוקר בטין (כרמית מסילתי קפלן) ואחותה הסליזית אורית גל היפה, שלביתן מגיע המלצר וחוטף שם כנראה זיבה, מתחברות לרוקח כל אחת מצידה. והסיפור הופך בידי היוצרים מחוליות מפוזרות לפאזל סגור.
יהויכין פרידלנדר כידיד של בטין, והילד עם השיער הרטוב סוגרים את המעגל ההזוי-משהו. עיצוב התלבושות של יהודית אהרון תואם, התאורה של רוני כהן ועיצוב הכוריאוגרפיה של שחקנית החאן שרון שטרק, נוטלים גם הם חלק ביצירה.השימוש בבדים מתנופפים מעניק את החלק הסוריאליסטי להצגה, וכן המוזיקה שמלווה בקלידים איתמר גרוס או אוהד בן אבי וכן קטעי המוזיקה של שוברט.
הצגה קסומה, עם איכות שכה אופיינית ל"חאן הירושלמי”.