על התקווה, על נאמן ועל יריב לא ראוי

התקווה: לא לנשים, כן לערבים

השבוע זעקו הלאומנים זעקות שבר רמות בעניין השופט העליון סלים ג'ובראן, שלא שר את התקווה בטקס הכתרת השופט גרוניס כנשיא ביהמ"ש העליון החדש. לא ממש ברור לי מה העניין המיוחד שיש ללאומנים ולדתיים הישראלים בנושא השירה, כאשר מחד דורשים הדתיים לאסור על נשים לשיר בטקסים ממלכתיים, ומאידך מבקשים לכפות על ערבים לשיר בטקסים אלה. מלבד הרגישות הגבוהה לסמלים וטקסים, ולכל מה שאמור לגרום לזקפה לאומית, יש כנראה משהו שחוצץ בין שתי תפיסות "עצמי" מנוגדות עד כדי יצירת סכיזופרניה. מצד אחד, משמעם של טקסים וסמלים נועדה כדי לגרום לציבור אנשים זקפה משותפת, כאילו על-מנת לחבר בין בני אדם (כאשר בפועל המטרה היא לבדל ביניהם ובין אלה שאינם שותפים לזקפה הזו, והם דווקא מקבלים זקפה מטקס או סמל אחר). אני מכיר את השופט ג'ובראן באופן אישי, ואף הופעתי בפניו כפרקליט אינספור פעמים. השופט הוא אדם הגון וישר, הוא אדם ערכי ומוסרי, אשר הדרך שבה מתנהלים הדיונים באולם שלו היא מופת למתן הזדמנות שווה לבעלי דין שאינם מיוצגים על-ידי עורך-דין. ראיתי במו עיני את השופט ג'ובראן עושה שימוש בכל הכלים שבידיו, "ומזיע" על-מנת לאפשר למערכת המשפט לייצר צדק ולא רק פסקי-דין. אבל כל זה לא עמד לזכותו כאשר נשאר נאמן לעצמו, לדתו ולאמונתו, וסירב לשקר ולהעמיד פנים בנשף המסכות של הצביעות. וכאשר ביבי לבש את תחפושת "שלגיה" שלו והציג עצמו כשומר החומות של ביהמ"ש, וכאשר הנשיא החדש של העליון העמיד פני ליברל-נאור, כולם ציפו גם מג'ובראן לשיר. אז ציפו. שיצפו. תודה ג'ובראן, מכל שחקני הצביעות שם, אתה היית הנציג שלי בטקס.