ביום ראשון בצהריים, כשיישקו גלגלי מטוסו בשדה התעופה אנדרוס, בירת ארה"ב כבר תהיה בשיאן של חגיגות ההוקרה לנשיא מדינת ישראל, שמעון פרס. טוב, לא כל וושינגטון, אלא רק 13 אלף משתתפי ועידת איפא"ק - מספר מדהים בפני עצמו - וגם נשיא ארה"ב שינאם בוועידה מיד אחרי פרס. השדולה הפרו-ישראלית רבת-העוצמה החליטה להעניק לפרס אות הוקרה על מפעל חיים. היא הזמינה אותו להשתתף בוועידה והפיקה לכבודו סרט מיוחד. פרס חשב להתענג על כל רגע, עד שהתברר לו שלא יהיה הכוכב היחיד בעיר. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו העז ברוב חוצפתו להיענות להזמנה של איפא"ק ולנאום, כמדי שנה, בערב הגאלה. כל ראש ממשלה מגיע לאיפא"ק, בטח אם מדובר ב'מלך היהודים' כפי שמכנים את נתניהו חלק מידידיו. נתניהו, כפי שתואר כאן לא אחת, הוא הגיבור האולטימטיבי של איפא"ק. מה פתאום שיחמיץ אירוע שכזה. אבל לא רק איפא"ק אלא גם אובמה. הנשיא האמריקני חייב לפגוש את נתניהו, הן מפאת הפרוטוקול הן בשל הנושאים שעל הפרק. אובמה עשה ג'סטה והסכים לראות את פרס בשולי הוועידה. אבל לפרס זה לא הספיק. הוא רצה פגישה עם אובמה בבית הלבן ואת זה ביבי לקח לו. אז הוא נקם. איך נקם? בהדלפת תוכן שיחתו הצפויה עם אובמה שתכלול הסתייגות מתקיפה באירן. כלומר - אתה ביבי לוקח לי את אור הזרקורים והכבוד? אני אקח לך את התקיפה באירן. כן, גם כשהוא נושק ל-90, ואחרי שעלה בידו איכשהו לנקות את תדמיתו התככנית, מתברר שפרס נשאר פרס. האינטרסים הלאומיים מוכפפים לגחמות האישיות. מי שהתנגד לתקיפת הכור הגרעיני בעירק והמיט על ישראל את אוסלו, מחבל כעת בפעולה נגד אירן. יועציו ועוזריו עבדו שעות נוספות ביום חמישי שעבר כדי לכבות את הדלקה. אוי לה לאותה בושה. באופן רשמי, הן אצל נתניהו הן אצל פרס טוענים שעסקים כרגיל ואין שום מתיחות בין השניים. אבל בית הנשיא, באופן חריג מאוד, מיהר ביום שלישי לשחרר תמונות מפגישה קצרצרה שקיימו. והעובדה היא שנתניהו יחמיץ משום מה את חגיגות ההוקרה לפרס. הוא אומנם במרחק שעתיים טיסה, אבל לא יעלה בידו להגיע לוושינגטון אלא רק כשנשיאנו כבר יהיה בדרכו החוצה. עד כדי כך היחסים בין השניים נפלאים. פרס ידלג מוושינגטון לעמק הסיליקון, ומסן-פרנסיסקו ללוס-אנג'לס. הוא ייפגש עם ספילברג ועם צוקרברג, יהיה בגוגל, ב-IBM ובכמה בתי כנסת. מכיוון שהמריא כבר ביום שלישי, יסגור בארה"ב כמעט שבועיים. הרבה לפני שהנשיא יחזור ארצה, תתקיים הפגישה המכריעה מכולן בין נתניהו לאובמה.

הנשיא האמריקני יפגוש את ראש הממשלה ביום שני בבוקר בבית הלבן. בניגוד לפעמים הקודמות, אנשי הנשיא חסכו ללשכת נתניהו את ההשפלה הכרוכה בתיאום מועד הפגישה ומיהרו לקבוע לה מועד. הם משכנים את נתניהו בבלייר האוס כדי לכבד אותו ולצותת לו כאחד. תהיה זו הפגישה השמינית ביניהם בשלוש שנים – הספק לא רע עבור שניים שלא מחבבים זה את זה ולא סומכים זה על זה. ככל שמעלות בדיקותיי, התקשורת בין לשכת נתניהו לבית הלבן טובה בזמן האחרון. כנראה שכניסתו של ג'ק לו, יהודי אורתודוקסי ברמ"ח ושס"ה, לתפקיד ראש הסגל של אובמה, חוסכת לפחות את התקלות האלה. פעם, חוץ מהבדלי השקפות היו גם קצרים בתקשורת. הפעם יש לפחות עידכון הדדי מלא, אלא שהפערים נשארו. לפני שנה הם רבו על קווי 67'. עכשיו הם מתווכחים על אירן. מבול ההדלפות וההתבטאויות, בעיקר מהצד האמריקני ("לא יעצתי לישראל לא לתקוף באירן", אמר רק השבוע ראש המטות המשולבים הגנרל דמפסי בעדות בסנאט, ולא בפעם הראשונה כיוון את הזרקורים אלינו; במקביל שוב הודלפו לכלי תקשורת אמריקניים פרטים עסיסיים על התיאום הביטחוני עם ישראל ועל חוסר הסיכוי שלה להצליח בתקיפה), יצר משקעים רציניים בצד הישראלי. מקורות ביטחוניים ומדיניים מאשרים זאת. שטף הדיבורים של הבכירים האמריקנים על ישראל וכוונותיה עומד בניגוד מוחלט להחרשה האמורה לאפיין טיפול בנושאים רגישים שכאלה. בלשכת נתניהו אומנם סוכרים פיות, וכפי שאומר ראש הממשלה "על אירן - אף מילה", אבל מהמעגלים השניים והשלישיים סביבו מצטיירת תמונה של תסכול. כבר חודש ומשהו שאמריקה הולכת לביבי על הראש. אין פלא שזה מרגיז אותו ולא חסרים סימנים שהוא כועס. מכיוון שנתניהו מאמין גדול באמריקה, הוא מקפיד לפגוש כל חבר קונגרס וסנאטור שמגיעים לישראל, זוטרים או בכירים. "הם מקבלים אצלי יחס טוב יותר מחברי הכנסת", הוא נוהג לומר. כך, לפני כשבוע קיבל נתניהו משלחת של חברי סנאט בכירים, ביניהם ג'ון מקיין, לשעבר המועמד הרפובליקני לנשיאות, לינדזי גרהם הרפובליקני וריצ'רד בלומנטל הדמוקרט, ושפך לפניהם את מר לבו. לשכת נתניהו אפילו לא דיווחה על קיום הפגישה, אבל שעה קלה לאחריה קיימו החמישה מסיבת עיתונאים. הם לא ציינו כי הם מדברים מגרונו של נתניהו, אבל בהחלט נמתחה שם ביקורת על "הפערים שלא צריכים להיות בין ישראל לארה"ב", על כך "שהדיון לא צריך לעסוק בתוכניות של ישראל, אלא בכוונות של אירן", וכן הלאה. חשובים במיוחד היו דבריו של גרהם, שאמר: "אנשים נותנים לכם הרבה עצות. ואני אומר לכם - אל תאבדו שליטה על הגורל שלכם. אל תאפשרו לעצמכם להגיע למצב של איבוד שליטה על הגורל שלכם. אני מאמין שיש לכם כל הזכות לגורלכם. עשו מה שצריך, וניתנת לכם ברכתי המלאה". דברים שלא נשמעו מפי בכירי הממשל כבר זמן רב. כך אמרו הסנאטורים כאן לפני שבוע. שלשום גילו במאמר ב'וול סטריט ז'ורנל' כי אכן דיברו בשם נתניהו. מקיין, שצבר הרבה שעות ביבי בחייו, צוטט שם כמי שאומר שמעולם לא ראה את נתניהו מוטרד כל כך. זוהי רק אינדיקציה אחת לתחושות המקדימות בצד הישראלי. ישנן נוספות, כמו הדברים שאומר ל'מקור ראשון' סגן שר החוץ דני אילון. הוא אומנם לא תוקף חזיתית את ארה"ב אבל לא מותיר הרבה ספקות בנוגע למקור הבעיה. "טעות לצייר את המצב כדו-קרב בין אירן לישראל, ויש גורמים שאינם אוהבי ישראל שמציירים זאת כך. העימות הוא בין אירן לכלל הקהילייה הבינלאומית. אירן גרעינית היא קודם כול איום על שכנותיה הערביות ועל מדינות המפרץ. אירן היא איום על האינטרסים החיוניים של המערב בכלל ושל ארה"ב בפרט, והיא כמובן גם איום על ישראל. זו הדרך הנכונה לראות את הדברים".

עם המצע הזה, המטענים האלה והחיזוקים החיוביים שיקבל מהרפר יגיע נתניהו לאובמה. הרבה פרסומים והרבה אנשים ניסו לנחש מה יאמרו ומה יסכמו השניים זה עם זה. התשובות המלאות והמוחלטות לשאלות האלה נמצאות אצל חברי השמינייה, אצל יועצי ראש הממשלה ובעיקר אצלו. תחת ההסתייגות הזאת אפשר לומר שלנתניהו כמה מטרות בפגישה. ראשית הוא ינסה לחדד לאובמה את המסר שהאיום האירני הוא צרה לאמריקה ולמערב לא פחות מאשר לישראל. שנית, הוא ישאף לתאם קווים אדומים אחידים. הנושא הזה הוא המורכב מכול, שכן כל אחת מהמדינות מגדירה אחרת את נקודת האל-חזור. על שתי המדינות מוסכם כי העברת התשתית הגרעינית אל מתחת לאדמה, כפי שמתכננים האירנים לעשות, תקשה מאוד על פגיעה בה. אלא שלאמריקה כידוע עוצמת אש גדולה פי כמה וכמה מזו של ישראל. כפועל יוצא, מצב דברים שמבחינת ישראל מוגדר כנקודת האל-חזור, עדיין איננו כזה מבחינת האמריקנים. להם יש מפציצי ענק שימטירו כוח אש עצום, אם אכן יידרשו לכך. לנו יש מקסימום אף-15. לשם ההמחשה, אם ארה"ב חושבת שתחלוף שנה עד שהאירנים ייכנסו ל'מרחב החסינות', ישראל סבורה שמדובר בחצי שנה. הבדלי ההערכות האלה משרשרים לאחור את היחס למצב הנוכחי. ישראל חושבת שבשל קוצר הזמן חייבים להפעיל עכשיו את הסנקציות הקשות ביותר, מכיוון שאוטוטו העולם מאבד שליטה על האירנים. ארה"ב פחות לחוצה כי מבחינתה אפשר לתת לסנקציות הנוכחיות זמן רב יותר לפעול. המשמעות היא לא רק צבאית. אם אובמה מאמץ את לוח הזמנים הישראלי הוא יכול לדרוש מאירופה להקדים את מועד האמברגו על ייבוא הנפט האירני וללחוץ על סעודיה להגדיל כבר עכשיו את אספקת הנפט מצדה. אם הוא נצמד למפת הזמנים והאינטרסים שלו, אפשר להמתין למועד האמברגו המקורי שקבעה אירופה בקיץ, ואין צורך לאיים כבר עכשיו בפעולה צבאית. נתניהו יאמר את אשר יאמר. ייתכן שהוא ואובמה אפילו יוציאו הודעה משותפת. אבל גם ב-11 השעות של דרכו ארצה, הדילמה תישאר דילמה ותישאר רק שלו. כי גם אם אובמה ייענה לכל בקשותיו ומשאלותיו, ואפילו אם יישבע אמונים לישראל לאוזניו או מול 26 אלף עיניים באיפא"ק, בסופו של דבר נתניהו הוא שיצטרך לבחור. האם לסמוך על ישראל וכוחותיה או על אובמה והבטחותיו, האם רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, או מי יודע אם לעת כזו הגיע למלכות.