לא תמיד יש קהות חושים כלפי ערכי צדק. רק לפני שבועיים שודר בערוץ הראשון סרט אוהד על קבוצת אימהות מארגנטינה שדורשות צדק לרוצחי יקיריהן, אנשי הכת הצבאית שם. גם מאבקם של נפגעי תאונות דרכים שדורשים צדק ליקיריהם מקבל אמפתיה, כמו המאבק להסגרת דורסי לי זיתוני מצרפת. כך גם לגבי נפגעות אונס שמקבלות אמפתיה וסיוע למאבקם.
אבל כשאוכלוסיית נפגעי הטרור דורשת צדק, נוחרים לעברם בבוז "אתם רוצים נקמה?!" כאילו מדובר ביצר פרימיטיבי בזוי ולא בדרישה עקרונית מוצדקת ונכונה.
ואולי הדבר נובע מכך שבחברה הישראלית, בעיקר במגזר הקובע את סדר היום האמנותי והתקשורתי, ישיבתם של המחבלים בכלא איננה מוצדקת. או כפי שאמר אחד מאנשי התקשורת להורים שכולים: המחבלים האלה, שאתם קוראים להם רוצחים, היו צריכים לצאת מהכלא גם ללא עסקת שליט; זו רק הזדמנות טובה יותר.
ההתבטאויות הללו מעצימות את התחושה שכאשר מדובר ברוצחים שמגיעים מהמגזר הפלשתיני, יש איזושהי הבנה סמויה למניעים. מכשירי השרצים הגדולים ביותר יושבים בבג"ץ ובמערכת המשפט. אלה שבדרך כלל עומדים על הרגליים האחוריות על קוצו של דין לשמירת משפט תקין הם שמעניקים תכופות מטרייה משפטית לעסקות ומחוות לשחרור רוצחים פלשתינים.
הנה התהליך והרציונל: קודם כול אומרים שהמו"מ עם ארגוני הטרור הוא עניין מדיני. יוצרים לקונה שבה מערכת הצדק לא מופעלת, ובחדלונה שטים המחבלים אל עבר החופש בסירת הפיראטים.
כשהשדר היוצא מבג"ץ שהרצח הוא "פוליטי", הדרך קצרה לומר שהוא במובן מסוים מוצדק וראוי, מה עוד שגם הממשל מקיים מו"מ עם אותם מחבלים ושולחיהם. כשמערכת הצדק והמשפט ומערכת התקשורת והפוליטיקה מתעמתות ביניהן, האחרונה גוברת.
בשבוע האחרון נפטר גם יעקב כנרתי מעפרה, אב לפצוע טרור קשה. מאז פציעת הבן השתנו חייו של כנרתי האב. גם הוא היה שותף למאבק במסדרונות הכנסת והממשל במשך ארבע השנים האחרונות כדי שעסקה עם המחבלים לא תתבצע. בנוסף לדאגה הפרטית לבנו, כנרתי סיפר לחברי הכנסת איך בנו מדבר בדאגה ועצבות על היתכנות שחרור המחבלים שיָרו בו.
יותר מדי מקרי מוות קורים אצל משפחות נפגעי הטרור, ויותר מדי מחלות סרטן ומחלות לב. ההסבר הרפואי: המערכת החיסונית של משפחות נפגעי הטרור עובדת שעות נוספות, יש יותר מדי מקרים שהיא קורסת מול הלחצים הנפשיים.
הגיע הזמן שהחברה הישראלית לא רק תחבק את המשפחות נפגעות הטרור, אלא גם תאמץ את זכותם ואת הצורך שלהם שהצדק ייעשה עם רוצחי יקיריהם.
נראה שלעיתונות הישראלית והתקשורת תפקיד מרכזי. בכוונה לא הזכרתי את הממשלה. ממנה התייאשתי. רק התקשורת היא שתקבע את רמת פעילותה - כפי שהתרגלנו.
