המשבר הכלכלי הפוקד את האיחוד האירופי, במיוחד בהקשר של מצבה החמור של יוון, העלה שוב על פני השטח את משקעי העבר מתקופת מלחמת העולם השנייה. בהפגנות האלימות באתונה שרפו אזרחים יוונים את דגל גרמניה ועיתון יווני ימני פרסם קריקטורה המציגה את הקנצלר אנגלה מרקל במדים נאציים עם הכותרת "Memorandum macht frei" ("מזכר ההבנה משחרר") על משקל הכיתוב הידוע לשמצה "העבודה משחררת" בכניסה למחנה אושוויץ. במקום להודות לגרמניה על חבילות הסיוע הנדיבות אשר מצילות את יוון מחדלות פירעון בטוחה, יוונים רבים שוטמים את הגרמנים על כי אלה דורשים מהם לאמץ קיצוצים עמוקים ופיטורים המוניים מן השירות הציבורי היווני המנופח כתנאי לקבלת הסיוע. רבים מהם חוזרים ומזכירים לגרמנים את מה שעוללו ליוון בעת הכיבוש הנאצי בשנים 1941-1944.
במקביל מדברים כבר בגלוי בגרמניה על היוונים העצלנים והבלתי אמינים, אשר שיקרו כדי להתקבל לגוש האירו ואשר הפרו פעם אחר פעם את ההבטחות לקצץ בהוצאות המופרזות שלהם. גוברים שם הקולות לבטל את חבילות הסיוע ולגרש את יוון מגוש האירו, כשהמשמעות הברורה של מהלך כזה היא פשיטת רגל יוונית.
לפני כמה חודשים השתתפתי בכנס בבריסל של אנשי אקדמיה העוסקים באיחוד האירופי. כולם דיברו בחומרה על המשבר הקשה שפוקד את פרויקט האינטגרציה האירופית ועל הצורך בחיזוק הערבות ההדדית וביצירת מנגנון יעיל יותר של סיוע מצד המדינות החזקות למדינות החלשות באיחוד. כל זאת עד אשר עלה לדוכן הנואמים חבר פרלמנט אירופי ממוצא יווני. הלה יצא בהתקפה קשה על מה שהאיחוד האירופי עולל למדינתו וטען שההפגנות של בני עמו היוונים מוצדקות לחלוטין. לדבריו, הסיוע שמדינות האיחוד צריכות לתת ליוון הוא סיוע בדין ולא בחסד, וזאת כדי לכפר על כך שמוסדות האיחוד הובילו את יוון למשבר הפיננסי הקשה שהיא מצויה בו כעת. הסתכלתי מימיני ומשמאלי וראיתי שכולם מסתירים חיוך נבוך לנוכח הדברים של היווני, אך איש מהם לא הרים את ידו כדי להפריך את התזות התמוהות שהוא העלה. לפיכך אזרתי עוז ואמרתי לו שהקהל בישראל הרואה בטלוויזיה את ההפגנות האלימות ביוון מתקשה להבין את פשרן. "האם היוונים אינם מבינים את מה שכל משק בית מבין, והוא שלא ניתן לבזבז יותר ממה שאתה מכניס?" שאלתי. "מדוע חושבים אזרחי יוון שמשלמי המסים בגרמניה וצרפת צריכים להמשיך לממן את תנאי הפנסיה המפליגים של היוונים שאין כדוגמתם בכל האיחוד האירופי? מדוע חושבים הם שהמצב שכל יווני חמישי עובד בשירות הממשלה או על חשבונה הוא תקין?" חבר הפרלמנט היווני לא ממש השיב לשאלותיי אבל בהפסקה ניגש אליי פרופסור גרמני עם מבט מעריץ בעיניים. "איך העזת לשאול אותו כך? מזל שאינך גרמני!"
הסיפור הזה ממחיש את הפרדוקס העמוק הטמון בפרויקט האינטגרציה האירופית. מצד אחד יש כאן סיפור הצלחה של ארגון שנוסד על-ידי 6 מדינות בשנת 1957 ואשר צמח בינתיים למעצמה כלכלית ופוליטית בת 27 מדינות חברות, עם עוד מדינות רבות שמתדפקות על שעריה כדי שיצורפו גם הן. מארגון שעיקר עניינו היה פתיחת מחסומי הסחר בין חברותיו, התפתח איחוד כלכלי, חברתי, פוליטי ומוניטרי אשר לו מוסדות שלטון מרכזיים שקיבלו לידיהם כמעט את כל הסמכויות שפעם היו נתונות לממשלות החברות. האיחוד הזה הצליח לשים קץ להיסטוריה העקובה מדם של מלחמות בלתי פוסקות בין מדינות אירופה ולהפוך את המלחמה באירופה לאופציה בלתי ריאלית.
אך מצד שני, ככל שהאינטגרציה הכלכלית והפוליטית התקדמה, כך הלכו וגברו הרוחות הלאומיות בקרב עמי אירופה. צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה התפצלו שתיהן למדינות לאום רבות וגם בתוך בלגיה גוברים הקולות הקוראים להיפרדות הפלמים מעל הווָלונים. הבדלנות ההיסטורית של האיים הבריטיים גם היא קיבלה רוח גבית חזקה בעקבות המשבר הכלכלי האחרון, ועל יוון וגרמניה כבר דיברנו.
הבעיה הקשה של האיחוד האירופי היא שהאינטגרציה הכלכלית לא לוותה באינטגרציה של זהויות. סקרים עדכניים מראים שרק אחוז קטן מאזרחי האיחוד מגדירים עצמם 'אירופיים' ורק אחר כך איטלקיים או צרפתיים. אצל רובם, הסדר הוא הפוך. לפיכך נראה שאם ראשי האיחוד רוצים שפרויקט האינטגרציה האירופית יצליח יהיה עליהם להשקיע הרבה יותר בחינוך והסברה במטרה לחזק את הסולידריות ההדדית בתוך אירופה ולהתגבר על משקעי העבר, וכך לבנות אט-אט בקרב הדור הצעיר זהות אירופית חדשה.