להציל את יהדות אמריקה מעצמה

העלייה לרגל של ראשי מדינת ישראל לוועידת אייפאק נוטעת את המחשבה שעם אחד מצוי משני צידי האוקינוס האטלנטי. מאידך, התמיכה היהודית הגורפת במפלגה הדמוקרטית ובנציגה היחיד לנשיאות, ברק אובמה, למרות מדיניותו האנטי-ישראלית הבוטה, מביא את השסע שבין יהדות ישראל ליהדות צפון אמריקה לעומקים חדשים. לא חדש לנו שיהודים אמריקניים לא רואים בעלייה לארץ ישראל משאת נפש כלשהי, ויש המבכים כל יהודי אמריקני צעיר העולה לארץ כמשהו שבין לא-יוצלח לטיפש מוכה סנוורים. גם כישלונם של מועמדים רפובליקנים, למרות תמיכתם הנחרצת בישראל, להביא יהודים למחנה הרפובליקני, מעיד כי גורלה של ישראל אינו עומד בראש סדר העדיפויות של היהודי האמריקני. יש מקום להתעמק מעט בתופעה של היפרדות הזרם המרכזי של היהדות האמריקנית מזו הישראלית, ולנסות למצוא לה הסבר מניח את הדעת. בנימין רזניק הוא סטודנט במדרשה הדתית השמרנית בניו-יורק. הוא מודע לכך שהרבנים החדשים של היהדות המלמדים אותו במדרשה, הולכים ומתרחקים מן המדינה היהודית. בקרוב, הוא אומר, ינהיגו את הקהילה היהודית רבנים שמחויבותם למדינת ישראל מעומעמת במקרה הטוב, ועוינת במקרה הרע. רזניק גורס שהמחויבות הליברלית והמחויבות למסורות העתיקות של היהדות הן מלכתחילה מנוגדות. תפיסת החירויות הפוליטיות שונה, המחויבות האזרחית שונה, האישיות שונה והלאומיות שונה. האמריקניות דוחקת לעבר רצון הפרט, בעוד שהיהדות דוחקת לעבר צרכי הציבור. הגישה האמריקנית גורסת חציצות, בעוד שהגישה היהודית גורסת עירוב חצרות. החברה היהודית היא של קהילות, במעגלים הולכים וגדלים. חברות קהילתיות דורשות אחידות דעים סבירה בין חבריהן בעוד שהגישה הליברלית רואה בקהילתיות סוג של שבטיות סרת טעם. השבטיות היהודית יוצרת אומנם ישות בעלת עוצמה, אך בהכרח היא יוצרת דעה קדומה כלפי כל מי שאינו שייך - דבר המנוגד בתכלית לגישה הליברלית הגורסת כי כל אדם יכול להיות מה שהוא רוצה וכי כל התרבויות הן שוות ערך.

הליברליזם - החלופה היפהפיה

היהודים, מסיבות מובנות של הכמיהה להתקבל חברתית, היו תמיד מן התומכים הנלהבים של הדמוקרטיה הליברלית. בהכרח, טוען רזניק, על יהודי ציוני הנאמן לעקרונות הליברליים להיות מודאג ביותר מן הגורל הפלשתיני, בשל מחויבותו לאחוות האדם. לכן, על-מנת להיות ציוני אמיתי, וגם ליברל, הוא חייב לדרוש מן המדינה היהודית להיות יהודית, דמוקרטית, ולשמר את הצביון היהודי הליברלי, הכולל בהכרח מחויבות גם לפלשתינים. המתח שבין ההסתגרות השבטית-ציונית לבין הכורח בשימור היהדות הליברלית הוא קשה ואפילו בלתי נסבל. ובכל זאת, רזניק מבקש לאחוז בשני צידיו של המקל - להיות מחויב ליהדות, מחויב לציונות וגם מחויב לפתרון יהודי הכולל בהכרח פתרון לפלשתיניות. איך לעשות את זה? אין לו תשובה. אבל יש מישהו אחר שיודע כיצד לפרק את הקטבים והוא הרב דן כהן-שרבוק שכותב ספר שלם אודות המחויבות של יהודי שומר תורה ומצוות להקים מדינה פלשתינית. התרומה שלו לפתרון של צדק ושלום נלקחת היישר מן המסורת היהודית, אומר כהן-שרבוק. הבסיס הרעיוני שלו קובע כי ביטחון לישראל קשור הדוקות לצדק לפלשתינים. משפט המחץ המסביר את גישתו הוא "הקולוניזציה הציונית של פלשתין נדחפת יותר ויותר על-ידי מתנחלים שמרניים, התובעים לעצמם סמכות אלוהית לשאיפות ההתפשטות המיוחדות רק להם". לגישתם זו מציב הרב כהן-שרבוק חלופה יפהפיה של תורת הליברליזם היהודי, הנטועה עמוק בכתבי הקודש היהודיים. לב ליבה של האמונה העברית היא מוסרניות המכבדת את האדם באשר הוא אדם, ומכירה בפלשתינים וגם ביהודים כיצירי כפיו של אלוהים. פסח אינו חג החירות ליהודים, אלא חייב להביא להשתתפות בצערם של הפלשתינים ולשאיפותיהם להימלט מן הגלות. התוכחה של נביאי ישראל, על-פי הרב, דורשת שוויון לכל, ובתרגום לשפת ימינו תובעת צדק וחמלה לפלשתינים ולשאיפותיהם להגדרה עצמית ולבית לאומי. דחוף מאוד לפתור את העימות הישראלי-ערבי, כיוון ששני הצדדים נדחקים לעמדות מקוטבות, וזעקת הכאב של האחר אינה נשמעת. האמפתיה חסרה. ראיית השחורות היא התקן, שיחות שלום מובילות ללא כלום, חוסר תקווה ויאוש מובילים לקיצוניות בשני הצדדים. הפועל היוצא של הדעות הללו הוא כי אין סתירה בין תמיכה פעילה במדינה פלשתינית, אפילו שתהא רעשנית ובוטה נגד ממשלת ישראל, ובין ציונות. תכליתה הנוכחית של הציונות היא הקמת מדינה פלשתינית, כי רק בנוכחות ישות שכזו תוכיח הציונות כי היא ראויה להיות חלק מן התרבות היהודית לדורותיה. המסקנה מכך היא שנשיא אמריקני הלוחץ על ישראל לכונן מדינה ערבית-פלשתינית ראוי להיבחר שוב, ולו רק על-מנת שיוכל להמשיך וללחוץ את היהודים הסרבניים אל הקיר, עד שיתרצו. מילת המפתח היא שוויון. שני הצדדים צודקים. אין להעדיף את הערכים של האחד על פני אלה של השני. שני הצדדים מחופרים בעמדותיהם, וספרו של כהן-שרבוק אינו ספר נוח למי שמשוכנעים בצדקתם. לכן יש להכריח אותם לקרוא אותו, אולי יחכימו, אולי יבינו שמה שאינו פתיר הוא דווקא פתיר. יתר על כן, על-פי דעתו של כהן-שרבוק, השגת פתרון צודק ובר-קיימא אפשרי, היות שרק כך ניתן להבין את הציווי האלוהי לעם ישראל להיות מה שהינו. יש משהו מוזר מאוד בטיעון היהודי ליברלי הנושא את דגל השוויון בגאון: הוא דורש שוויון רק מן הצד היהודי. בשום מקום בכל הדיונים הללו לא באה תביעה, או בקשה, או אפילו תחינה כלשהי אל הצד הפלשתיני לעשות משהו למען אותו שוויון. אין גם איזכור של הטרור הפלשתיני, אלא כתוצר של הייאוש שישראל היא לכאורה הגורם לו. להפך, היהודי האמריקני מגדיר את היהודי הישראלי כאב-טיפוס של הכובש הלבן הרודה ביליד השחור. אם נחזור למשפט המפתח, היהודי הוא קולוניאליסט, המתעטף באיצטלה דתית שקרית, על-מנת להרחיב את תחום מחייתו על חשבון הפלשתיני היליד. כדי להדגיש עוד יותר את הנקודה, בשום מקום בכתבים אלה לא נקראת הארץ שבה אנו חיים "ארץ ישראל", ויהודי הארץ לעולם אינם ילידים, להפך, הם קולוניאליסטים צבועים. מן הפלשתינים לא נדרש להכיר במדינה היהודית, לא בארץ ישראל, ואפילו לא להפסיק את פעולות האיבה לצורך משא-ומתן. אין משא-ומתן. חובתו של היהודי הוא לפתור לערבי את תלונותיו, ובכל מחיר.

א-גולדענע מדינע

מהיכן מגיעה אותה חד-צדדיות אנטי-יהודית? יהדות אמריקה הגיעה מבחינתה אל ארץ הבחירה האמיתית, הארץ שבה יהדות זו היא חופשית מאפליה, חופשית להביע הן את בידולה והן את התערותה, וחופשית מחובות הריבונות. אמריקה משחררת את היהודי מן הצורך להגן על הקהילה היהודית. המדינה האמריקנית הגוֹיִית קיבלה על עצמה את ההגנה על היהדות ושחררה אותה מן הצורך במדינה משלה. היהודי האמריקני יכול לוותר על ארץ ישראל, על החובה לצבוא צבא למען ארץ ישראל, ובמקום התורה הקשורה לארץ - לפתח תורה שפותחה רק אחרי הישיבה בארץ, או תחת שלטון זר. דניאל גורדיס מבטא זאת יפה בבידול שבין ה"נביאים" ל"שומרים". יהדות אמריקה בחרה להיות בין ה"נביאים", ויתרה על חובת השמירה. למעשה היהדות האמריקנית היא היהדות הראשונה שכמיהתה לציון אינה ציון האמיתית, אלא ציון, רוחנית, ערטילאית, שבה אין ליהודי מתחרים אלא רק שותפים מרצון. מבחינתה, אותה ציון ערטילאית טובה אלף מונים מזו האמיתית, כיוון שהאמיתית מחייבת לעשות דברים לא נעימים, כמו להילחם עליה כנגד הקמים עליה להרסה. חזון וירטואלי אי-אפשר להרוס, אלא דרך השמדת העם הנושא אותו, והיהדות האמריקנית משוכנעת כי אמריקה לא תרשה את השמדת העם היהודי החי בקרבה. לכן, היהודי החמוש בכלי מלחמה ומגן על אדמה וארץ, הוא לא היהודי הטוב של ציון הווירטואלית, אלא היהודי הרע שאימץ לעצמו את הסגולות המגונות של הלבן הכובש האכזר, הרפובליקני הגזעני המנצל הדורס תחת עקבו הטכנולוגי את היליד האציל והנרדף. אלא שבשם יושרת המחשבה, על היהודי לשאול את עצמו, כיצד הגיע כלל לאותה ארץ בחירה מופלאה הנותנת לו חופש להיות יהודי ומשחררת אותו מחובות הריבונות היהודית. האם אין הוא בדיוק אחד מאותם לבנים קולוניאליסטים אכזריים, גזענים רפובליקנים, שפלשו אל ארץ הילידים האמריקנים, דרסו אותם למוות ודחקו אותם אל השמורות האינדיאניות? האם לא היו היהודים חלק מן המיעוט השליט שחי בשלום עם עבדותם של השחורים? מובן שכן, וכדי לכפר על חטאם, על שותפותם לקולוניאליזם האכזרי באמת, היהודים תמיד מובילים בשורה הראשונה של הפעילים החברתיים. אך אין הם מסתפקים בכך. בנוסף, הם מטילים את רגשי האשמה שלהם על היהודים האחרים - אלה שמאסו בגלות וקיבלו על עצמם את חובות הריבונות - ודורשים מהם להימנע ממה שהם היו שותפים לו, דהיינו, ההתנחלות באמריקה תוך דחיקה לשוליים של הילידים השחורים והמקסיקנים.

למען ציון וירטואלית

מעניינת יותר השאלה, האם אותם יהודים הדורשים מיהודי ישראל להקים מדינה פלשתינית, מבינים כי מדינה כזו בתוך ארץ ישראל יכולה לקום רק על חורבותיה של מדינת היהודים? לדעתי, הם מבינים זאת היטב. אם יש אדם המייצג נאמנה את הזרם הליברלי האנטי-ישראלי בארה"ב בפרט ובמערב בכלל הרי זהו נורמן פינקלשטיין. בן לניצולי שואה, הוא הדובר הארסי והאלים ביותר בכל כינוס של תנועת ה-BDS - החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות - המֵריצה כיום את האנטישמיות האיסלאמו-שמאלנית במוסדות ההשכלה הגבוהה במערב. בראיון עדכני, דחה פינקלשטיין את התנהלותה של התנועה הטוענת שכל מטרתה הוא סיום הכיבוש הישראלי מאז 1967, ודרש את האמת: הודאה שהתנועה מעודדת למעשה את חיסול המדינה היהודית. הוא לא מתנגד למטרה זו. הוא רק דורש שלא תתחסד ותאמר את האמת בפה מלא: הקמת מדינה פלשתינית וקיום תביעת השיבה זהה לתביעת חיסול מדינת היהודים. זאת, בניגוד לכהן-שרבוק המביא את נימוקיו המוסרניים לחובת היהודי להקים מדינה פלשתינית, אבל בסופו של דבר הוא דורש מן היהודי לבטל את ריבונותו על ציון האמיתית למען ציון הערטילאית - כי זו צודקת יותר מן האמיתית. מדוע חלה בשנים האחרונות התרחקות מן הדור של יהודים דמוקרטים ציוניים תומכי ישראל בלב ובנפש, והתגבש דור של דמוקרטים כאילו-ציוניים הדורשים צדק לעם זר כתנאי להכרתם בצדקת הציונות? ישנן מספר תשובות אפשריות. האחת, כי רושם השואה הולך ומתפוגג. ככל שנבנים יותר מוזיאונים כך נראית השואה יותר סטייה היסטורית מלקח לדורות. השוויון הליברלי גורס כי כולם, גם יהודים, הם נאצים בכוח, ובמקרה של ישראל - יודו-נאצים בפועל. אחרת, היא סלידה יהודית מן האופי של כלל אמריקה הנוטה למעשה ללאומנות ימנית, יותר מאשר לאינטלקטואליות השמאלנית, נוכח קריסתה של הכלכלה האמריקנית. סלידה זו דוחקת ביהודים לדרוש יותר מעצמם ומאחיהם היהודים בפלשתינה - להיות אציליים יותר, ולמסור את נפשם על המוסרניות. תשובה נוספת היא כי כל עוד היה הפרויקט הציוני תלוי בחסדו של הדוד העשיר באמריקה, כל עוד שנוררים יהודים מארץ ישראל הסתובבו בקהילות וגייסו כסף למען היהודים הנרדפים העניים המרודים בפלשתינה, שחייהם תלויים להם מנגד, יכול היה היהודי האמריקני להאמין כי בחירתו בגלות האמריקנית ובציון הערטילאית היא מוצדקת. כיום כאשר ישראלים קונים חברות אמריקניות, וחברות אמריקניות מקימות מרכזי מחקר ופיתוח בישראל, והמרכז היהודי הגדול בעולם אינו עוד ניו-יורק אלא תל אביב - מודיעין - ירושלים, אין לה לבחירה הזו בגלות על מה לסמוך. ועוד תשובה היא כי האיום הישראלי להפיל את הממשל הדמוקרטי חביב-היהודים בשם ההגנה העצמית, על אפה ועל חמתה של אמריקה הליברלית, מוציא את היהדות הליברלית האמריקנית מגדרה, כמעט לכדי פרכוסי תיעוב ושנאה, אנטישמיות, למעשה. די לראות את הסטודנטים היהודיים המובילים את הפגנות הזעם של שבוע האפרטהייד בקמפוסים ותוקפים בחמת זעם את הציונים, כדי להבין שהעמודים שעליהם נסמך מקדש הליברליות היהודית רוטטים ומחשבים להתמוטט. ועידת אייפאק היא אם כך הצגה - העמדת פנים של 20 אחוז מן היהודים האמריקנים כאילו הם מייצגים את כלל יהדות צפון אמריקה. הכוח האלקטורלי היהודי אינו מעוניין כלל בגורלה של מדינת ישראל, כי ישראל היא של היהודים הרעים, הנוכלים, הגזלנים, הקולוניאלים. בקרב החוגים היהודיים הליברלים המותג "ליכוד" זהה במשמעותו למותג "פשיסט" או "גזען". זה פשוט לא יפה, לא יאה ליהודי ליברלי לתמוך ביהודים הרעים. לכן נשיא ארה"ב יכול לנאום בפני אייפאק, ושרת המדינה האמריקנית יכולה להלהיב את קהל אייפאק, ולמחרתו לנקוט במדיניות הפוכה לחלוטין לרוח הדברים שנאמרו, ללא חשש מפני שוט הבוחר או המממן היהודי: היהודי הליברלי האמיד מצוי בכיסיו של הממשל האמריקני הדמוקרטי, אולי דווקא בזכות יחסו הקשה של הממשל לישראל הליכודית, בדיוק כפי שהיה הממסד היהודי נתון בכיסו של רוזוולט כאשר יהדות אירופה הובלה לתאי הגזים.

לא להפנות את הגב

עד כמה חייבת ישראל לחשוש מן התמורה בעמדתה של יהדות אמריקה הליברלית, מציונות לאדישות-עד-עוינות? יש שתי פנים לתשובה. האחת, ביטחונית גרידא. בסיס התמיכה של ישראל בארה"ב ובמערב בכלל אינו קשור עוד ליהדות וליהודים אלא לזהות אינטרסים אל מול הציר האיסלאמי. 70 מיליון אוונגליסטים בארה"ב רואים בישראל הריבונית את ארץ הבחירה של העם היהודי, וכמשוכה העיקרית בפני כוחות הרשע האיסלאמו-נאצי. עמדה זו מתבטאת בקונגרס ובסנט ובבתי הנבחרים של קנדה. לכן, הסטייה היהודית המתוארת לעיל בטלה בששים, מספרית ופוליטית. להגנתה, ישראל אינה תלויה עוד בארה"ב ובתמיכת יהודי ארה"ב. גם הרמטכ"ל האמריקני נזהר מאוד מלדרוש מישראל להימנע מהגנה עצמית, ויש הטוענים כי בטחונה של אמריקה תלוי ביכולות הישראליות יותר מאשר להפך. אלא שמבחינה יהודית, הפניית גב ישראלית ליהדות הליברלית האמריקנית משולה להפניית הגב של היהדות האמריקנית לשואת יהדות אירופה. בארה"בג ובקנדה מתחוללת שואה דמוגרפית יהודית. האידיאולוגיה של שוויון תרבותי גורם לדור הבא של היהודים להפנות עורף לבידול היהודי, לקהילה היהודית, ולשים את פניו אל עבר האפשרויות שאינן מוגבלות במוסרות הנאמנוּת השבטית. אפשר לומר שהסיכוי להיפרדות מן העם היהודי הוא ביחס ישר להיפרדות מן הכמיהה לציון האמיתית לטובת ציון הערטילאית-מוסרנית. כי כדי להיות אמריקני מוסרני-ליברלי, לא צריך להיות יהודי. למעשה, כמו שטוען רזניק, זה יוצר מתח בלתי נסבל. המתח נסבל רק כאשר הכמיהה לשיבת ציון האמיתית, האמונה בייחוד היהודי, בקרבה של היהודי לאלוהים, גוברת על המוסרנות השוויונית ומכילה אותה. המציאות היהודית אמריקנית היא שיותר ממחצית היהדות הליברלית נעלמת מדור אחד לעוקב אחריו. לכן, עלינו, על היהודים שבחרו בריבונות יהודית, על כל צדדיה, גם הבלתי נעימים, הכוללים אחיזה בנשק ושימוש בו בעת הצורך, לשוב אל אחינו בני ישראל ולשדל אותם לזנוח את דרכם האובדנית. עלינו להשקיע מאמץ עצום, הדומה בחשיבותו להתמודדות עם האיום המוסלמי על חיינו, להצלת העם היהודי החי בגלות אמריקה. כי אם נאבד אותו, הוא לא ישוב אלינו לעולם, בדיוק כמו מרביתה של יהדות אירופה. אין ספק כי יהודי צפון-אמריקה תרמו למטען התרבותי היהודי והכללי מעל ומעבר למשקלם היחסי באוכלוסיה. זה כוחה של אמריקה שאיפשרה למיעוט מדוכא להוציא מעצמו את המירב, ולתגמל אותו. אבל השלב הזה נגמר. עכשיו הסכנה הגדולה ליהודי העולם אינה בישראל, שיכולה להגן על עצמה בכל האמצעים, אלא ליהודי אמריקה המוצאים את עצמם חסרי אונים מול ההסתערות של הרעיוניות השוללת בידול יהודי. רק הסברה, חינוך והשקעה יכולים להניא אותם מהתאבדות תרבותית לאומית, וזוהי חובתה המוסרית של מדינת היהודים הריבונית.