ב-2004, כשהודיע
אריאל שרון על תוכנית ההינתקות, הייתי בן 14, אולי כבר 15. בעיקר הייתי בהלם. לא הבנתי מה זה אומר. גדלתי וחונכתי בקריית ארבע, בישיבה התיכונית. שלחו אותי לכל הפגנה אפשרית נגד התוכנית, בעד קרבה בין יהודים שמצד אחד של הקו הירוק למשנהו. לא אהבתי את זה. לא אהבתי את שטיפת המוח. לא אהבתי את ההתנגדות המסיבית והגורפת להינתקות. שתי ביקורות עיקריות היו לי על המאבק: האחת היא שהעם לא איתנו, לכן המאבק חסר סיכוי. השנייה היא שהאנשים מרגישים כאילו הם חיים בוואקום. אי-אפשר לומר "לא" להכל.
הטיעונים הביטחוניים נגד ההינתקות קיבלו יחס משני אמנם, אך הטיעונים שמנגד, כפי שאמר שרון בתקיפות - אם יתקפו אותנו אחרי זה, אפילו תהיה לנו לגיטימציה מלאה לתקוף חזרה. העולם, טענו תומכי התוכנית - יתמוך בתקיפה. הטיעונים התורניים בדבר שלמות ארץ ישראל לא קיבלו משנה תוקף: "הם לא יקשיבו לזה", אמר הר"מ שלי. זו הייתה בעיה נוספת. הרי בסופו של דבר לא משנה אם זה יהיה שלום-אמת, הימין הדתי לא יקבל מסירת שטחים מארץ ישראל.
שש שנים אחרי
שש שנים עברו מאז - חטיפת שליט,
עופרת יצוקה, דוח גולדסטון. כיום אין אסכולה אמיתית שהוגה את רעיון החזרה לגוש קטיף.
יצחק רבין, שהגה את רעיון חמש האצבעות (כך קרה לגושים השונים שמנעו רצף ערבי טריטוריאלי ברצועה) מתהפך בקברו. הטילים שנורים עכשיו, הם באשמת המתנתקים. הבעיה היא שהחמאס והארגונים הקטנים יודעים מה מפריע לישראל וישראל יודעת מה מפריע להם. זה כמו משחק - ישראל מחסלת, הם יורים בצורה מאסיבית. הם יורים בצורה מאסיבית - ישראל מחסלת. ואז ממהרים להגיע להסכמה על רגיעה, "הודנא" בעגה המקצועית.
שקט, יורים
הרגיעה הזו היא עבודה בעיניים. אני לא תושב הדרום, אני לא מכיר את המציאות שם. אני מכיר את המציאות אצלי, בקריית ארבע. בום. אצלנו זה אבנים, אצלם אלו טילים. פעם ביום - בום. טיל אחד-שניים, זריקת אבנים אחת או שתיים בבית עומר, בקבוק תבערה בבית מיוחס במזרח ירושלים. אף אחד לא נפגע, נזק ממשי לא נגרם - זה לא שווה ידיעה בחדשות, זה לא שווה התייחסות, זה לא שווה טיפול.
הירי נמשך תמיד, גם ברגיעה. גם בתקופה ללא פיגועים, יש זריקות אבנים. אז מה אם זה הורג? אז מה אם טיל יכול לגרום למישהו לאובדן שפיות? יש כיפת ברזל, הכל שקט, הכל בסדר, אז מה אם הם יורים? ומה יקרה עכשיו? מה שקורה תמיד. גשם כבד, ממטרים של ממש ואז שקט. טפטוף קל. וזו הבעיה. הדרישה התמידית לשקט. לכאורה היא הבחירה השפויה, שקט, לכמה שיותר זמן - כמה שרק אפשר.
לא להתבלבל. שקט זה לא שלום. זו הודנא - השהיית אש, לא הפסקה מוחלטת. השהיה, עד ששוב תתערער ה"הרתעה" הישראלית. טפטוף שמשפיע על שישית מהאוכלוסיה הישראלית זה לא "שקט", זה רעש. אז מה קרה, פתאום יש מאה הפגזות אז זה דורש "רגיעה". זו לא רגיעה. זה שקט, אז מה אם יורים?
ומנגד...
מבצע בעזה הוא מורכב. אחרי שנתניהו הצליח למנף את הבעיה האירנית לראש סדר היום, הדבר האחרון שהוא רוצה זה להחזיר את הנושא הפלשתיני ברצועה לשולחן הדיונים. כיפת ברזל מונעת אסונות וברור שהיא עושה את העבודה. אבידות קשות או לחלופין שגיאות מלחמה שיגרמו לפגיעה היקפית לא מכוונת ייצרו נזק תדמיתי לישראל או לממשלה.
אז מה יקרה?
כלום. יום בא ויום הולך, ואין חדש תחת השמש. העזתים יפציצו, פעם בטפטוף, פעם בירי מאסיבי. ישראל תגיב, פעם בחיסול, פעם בירי מאסיבי. הסבב נמשך. אין מנצחים, כולם מפסידים. אין מטרה אמיתית. אין כוונה למוטט את החמאס, אין כוונה לחסל את תשתית הטרור, אין כוונה להתמודד עם הצרות אלא רק להעביר אותן הלאה, עד שהמצב באמת יידרדר.