מוזרות ונסתרות הן, לא אחת, דרכיה של האקדמיה ללשון העברית במאמציה להחדיר בקרב הציבור הישראלי שפה תקינה. תוך כך היא נוהגת מפעם לפעם לתת דרור למה שמתפרש אצלנו כלא פחות מההפכא מסתברא. באחרונה היא אף הגדילה לעשות, כשהעניקה זכות-יתר למין הנשי בעניין לשוני הקשור לניהול.
הדברים אמורים בפריבילגיה שנתנה האקדמיה למין הזכרי כאשר קבעה שראשי התיבות של "מנכ"ל" מיועדים לגבר בלבד, בעוד שאישה, הנושאת בתואר הזה, ראויה לדעתה, להיקרא "מנכ"לית". על-פי אותו היגיון, הרי שהפריבילגיה לשאת דרגה של "אל"מ" בצה"ל היא נחלת הקצין הגברי בלבד, בעוד שקצינה היא, במקרה שכזה, על-פי האקדמיה, "אל"מית". והרי הדעת נותנת שזהו אבסורד מוחלט, בדיוק כשם שראשי-התיבות של "עו"ד" הם תואר משפטי המיועד לעורכת-דין (לא "עו"דית") ולעורך-דין כאחד. במילים אחרות: אין שום סיבה שבעולם שבמקרים שכאלה לא יהיו ראשי התיבות משותפים לבני שני המינים גם יחד.
כשהכל מותר
חטא נוסף חטאה האקדמיה כאשר התירה את השימוש התמוה במילה "מטבע" גם בלשון-נקבה - הווה אומר: "שלוש מטבעות" (במקום שלושה) כאילו שיש "מטבע זרה" ולא מטבע זר. כך או אחרת, המדובר בשימוש לא נכון של המילה על-ידי הגופים הפיננסיים, כשהנכון הוא כמובן "מטבע-חוץ". ובהקשר לכך, על אותו מטבע-לשון, טועים מן הסתם רבים וטובים כאשר "צומת" אצלם הוא משום מה לשון-נקבה, במקום לשון-זכר כמובן.
אבל במדינה מתוקנת בלשונה, שבה עורך-דין יכול "להפוך שופט" (במקום "להפוך לשופט"), שאינו אלא מעשה פלילי מובהק; שבה יש הפרדה בין "עיתונאי" ל"עורך" (בעוד שגם עורך הוא, כמובן, עיתונאי), ושבה מכנים, אפילו רופאים, את ה"סוכרת" כ"סוכרת", ואת "מוח העצם" כ"מח העצם" - נראה שהכל, בעצם, מותר כשהמדובר בלשון בלתי-מורוסנת. על אחת כמה וכמה כשהדברים אמורים בגוף בר-סמכא, נוסח האקדמיה ללשון העברית...
