את המלחמה בטרור הפלשתיני אי-אפשר להכריע בהגנה, אלא רק בהתקפה. "כיפת ברזל" אינה מיירטת את הנזק הכבד למערכות החינוך, היצור, השירותים, הבילויים, הביטחון-העצמי ושלוות-הנפש . הפסקת-אש מהווה הישג לטרור, פגיעה בתדמית ההרתעה של ישראל, דנה את תושבי ישראל להמשך סיוט הטילים ומרחיקה את ישראל מניצחון על הטרור.
מה הרקע לאתגר הטילים מעזה?
יותר מ-10,000 טילים שוגרו מעזה, בכוונה ובשיטתיות, לעבר ישובים בישראל מאז ההינתקות בספטמבר 2005 (1,700 לשנה), לעומת 700 טילים ששוגרו מ-2001 עד ההינתקות (140 לשנה). יותר מ-5,000 פגזי מרגמה נורו לעבר ישראל מאז ההינתקות.
250 ישראלים נרצחו על-ידי הטרור הפלשתיני ב-15 השנים שקדמו לאוסלו, לעומת כ-2,000 שנרצחו מאז אוסלו.
מאז אוסלו, ישראל זנחה את ההתנגדות למדינה פלשתינית, אימצה את "פתרון שתי המדינות" ויבאה לעזה ויו"ש 60,000 טרוריסטים פלשתינים מתימן, עירק, סודן, לוב, תוניסיה, לבנון וסוריה. מ-1993 מאופיין "פתרון שתי המדינות" על-ידי מחוות, ויתורים ונסיגות רעיוניות וטריטוריאליות של ישראל.
הדבר הביא לחינוך לשנאה ולטרור פלשתינים חסרי-תקדים; להברחת וייצור עשרות אלפי טילים פלשתינים; להשקעת מיליארדי דולרים לביטחון פנים בישראל; לכרסום חמור באמונה בצדקת-הדרך וביכולת ישראל להגן ועל עצמה; לפגיעה קשה בתדמית ההרתעה של ישראל שהיא תנאי לביטחון ולשלום; ולהנחה שהפתרון לטרור הוא מדיני ולא צבאי.
ב-1993 לעג מחנה "שתי המדינות" לאזהרה שהוא דן את ערי ישראל למטחי טילים פלשתינים. ב-2012 מוחזקים מיליון תושבי הדרום כבני ערובה בידי הטרור הפלשתיני.
מה הפתרון לאיום הטילים מעזה?
ממשלת ישראל נבחנת, על-ידי תושביה, אויביה וידידיה, לפי יכולתה להעניק ביטחון אישי ולאומי ולחסוך מתושביה מתקפות טרור חוזרות ונשנות.
את הביטחון לא תביא הפסקת-אש, אלא השמדת תשתיות-האש הרעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות. את הביטחון לא תקדם הרתעה, אלא שלילת כל יכולות טרור מהפלשתינים.
הביטחון לא יתוגבר על-ידי הפגנת כוח-תגובה לטיל הפלשתיני, אלא על-ידי הכוח למנוע ולמחוק את יכולת הפלשתינים לשגר טילים.
מתקפה יעילה נגד הטרור הפלשתיני אינה נקודתית ומוגבלת בזמן ובמרחב, אלא
מערכתית, נחושה, נמשכת, ובלתי-מדתית, במטרה לנתץ ולהכניע את תשתית הטרור הפלשתיני.
תגובה מוגבלת לטרור, ונכונות להפסקות-אש, מהווים מרשם למלחמת התשה המהווה חלום לטרוריסט וסיוט לחברה דמוקרטית.
תגובה הולמת לטרור אינה שואפת להידברות עם - אלא להדברת - הטרור.
מאז 1993 משעבדת ישראל את מלחמתה בטרור ל"פתרון שתי המדינות", ומשרישה ערפול - במקום צלילות - מוסרית, מדינית ומבצעית. מכאן ההתמכרות להגנה, כניעה ללחץ ולדעת קהל בינלאומיים וההנחות משוללות-היסוד שאיפוק הוא עוצמה ושאין פתרון צבאי לטרור.
אבל, המאזן הפלשתיני של תשע עשרה שנות אוסלו חסרי-התקדים בחינוך לשנאה, טרור והפרות הסכמים, מבהיר שאין פתרון מדיני לטרור הפלשתיני.
התעלמות מלקחי העבר תחשוף את תל אביב, חיפה וירושלים למתקפת טרור שתגמד את המתקפה הנוכחית.
