גל גדול, שלא לומר צונאמי של שביתות תוקף את מדינת ישראל. השביתות יוצאות לדרך לאחר קבלת ברכתה של ההסתדרות בראשות
עופר עיני. משפשפים את העיניים? גם אנחנו! איך לפתע מר "עופר - אפשר לפתור הכל במו"מ - עיני", חוזר לפתע לשיטת השביתות הישנה והכואבת? האם הוא איבד את כשרון המו"מ? האם לפתע אבדה לו הסבלנות?
בין ההסתדרות ובין ועדי העובדים, יש מתח מתמיד. ועדי העובדים הנמצאים בשטח, קרובים אצל עצמם ותמיד נכונים לקרב. גם אם נעיר יו"ר ועד עובדים באמצע הלילה, הוא יוכל למנות בכל רגע נתון, לא פחות מעשרים סיבות לשבות ומיד.
ההסתדרות הינה כח מרסן. היא בעלת ראיה גלובלית ורחבה יותר, ותפקידה הוא לתעל את תאוותיהם של ועדי העובדים לפסים של מו"מ, תוך שמירה על רף דרישות ריאלי. מערכות בחירות חזקות מכל אידיאולוגיה. בדומה לממשלה, אשר לקראת בחירות משחררת את החגורה, שוכחת ממחויבותה לריסון תקציבי ומנהלת כלכלת בחירות, כך גם להסתדרות יש כלכלת בחירות משלה.
ההסתדרות אשר הייתה שייכת פעם לכלל חבריה, נשלטת על-ידי קומץ ועדים גדולים. ההשתתפות הנמוכה בבחירות (בין 28 ל 32 אחוז), מלמדת כי ההסתדרות בכלל לא מעניינת את רוב רובם של חבריה, שאינם טורחים לגשת לקצה המסדרון כדי להצביע. מעבר לחוסר העניין, זהו חוסר אמון.
ומי הם אלו שכן מצביעים? בדרך כלל גדודי עובדים מאורגנים ומסודרים, במקומות עבודה גדולים, אשר צועדים אל הקלפי בשמאל ימין ואשר הביאו לעיני בבחירות הקודמות ניצחון מוחץ של 92%, הישג שגם מנהיגי שכנותיה הערביות של ישראל יכולים להתקנא בו. בדומה לתלמידי הישיבות המצביעים כגוש אחד על-פי הוראת רבם, כך העובדים במקומות העבודה הגדולים מצביעים על-פי הוראת הוועד.
מעדיף דיל סיטונאי
עופר עיני יודע שאין לו סיכוי, לכבוש את ליבותיהם של 70% האחוזים שאינם מצביעים, ודאי שלא לאחר כישלונו הצורב לתפוס טרמפ על גב המחאה החברתית. הרבה יותר קל לסגור דיל סיטונאי עם ראש ישיבה אחד מאשר ללקט בבודדת את קולותיהם של חצי מיליון החברים. עדיף לדוג ברשת ולא בחכה.
וכמו בכל דיל, כל צד חייב לשלם את חלקו בעסק: הוועד מביא קולות, ועופר עיני משחרר את הרסן ומאפשר לוועד לשבות ללא הגבלה עבור כל תאווה או תואנה, אותה הוא כובש בליבו זה זמן רב. עיני מאפשר לוועדים להגשים את חלומותיהם, והם מסייעים לו להגשים את חלומו שלו. על הדרך, הוא זוכה גם לזמן מסך ולחשיפה.
גלי הזעם מכיוון נפגעי השביתות, לא מזיזים לו, כי כזכור, כדי להיבחר לראשות ההסתדרות בכלל לא חשוב מה הציבור הכללי חושב עליך, גם לא מה ציבור העובדים חושב עליך ואפילו לא מה ציבור חברי ההסתדרות חושב עליך. מה שחשוב הוא רק מה מחליטים ראשי הוועדים הגדולים עבור גדודי עובדיהם.
אין חדש תחת העיני.
שיטה זו איננה חדשה ובוודאי שעופר עיני לא יכול לרשום עליה פטנט. עופר נכנס במטרה להחזיר את ההסתדרות לעובדים, אך כמו רבים מקודמיו הוא בחר בדרך הקלה ועל דרך סידר גם ג'וב נאה לכלה.
יש סיכוי לשינוי
האביב הערבי הראה שהרוב הדומם כבר לא דומם. כל שצריך כדי להחזיר את ההסתדרות לעובדים, הוא להזכיר ל-70 אחוזי הנמנעים, כי המיעוט השתלט להם על החגיגה ולקח לעצמו את כל העוגה. לו רק יצליח מנהיג אמין להחזיר לציבור את התקווה ואת האמונה, כי הם יכולים להחזיר לעצמם את היהלום שנלקח בשבי, וכי חברותם בהסתדרות איננה מתמצת רק בתשלום דמי חבר, או אז המהפכה העממית תגיע גם לחצר הביזנטית בארלוזורוב, אשר תיכבש מחדש על-ידי המון סמוק לחיים ומלא להט. אחרת, אפילו עובדי הקבלן יאלצו לקוות שמישהו ייזכר בהם כמו בזקנה במסדרון, רק בבחירות הבאות.
