דרשה של פרשיות השבוע: ויקהל - פקודי

מַס שְׂפָתַיִם

נִקְיוֹן-כַּפַּיִם זֶהוּ צָו מֵאֱלֹהֵי שָׁמַיִם

טֹהַר-מִדּוֹת שָׁקוּף כִּבְדֹּלַח בַּמַיִם

זֶה שֶׁדִּבֵּר מֹשֶׁה וְלֹא כְּמַס שְׂפָתַיִם

דִין וְחֶשֶׁבּוֹן כְּעָשׂוּי בֵּין הַמִּשְפָּתַיִם

נֶאֱמַן-בֵּית ה'

מָנָה פְּרִיטֵי הַמִּשְׁכַּן

מֵאֲדָנִים עַד שֻׁלְחָן כַּפֹּרֶת אַף קַנְקָן

הוּא לֹא חָמַד כֶּסֶף וְלֹא מַעֲמַד כָּבוֹד

בִּקֵּש לְלַמֵּד עַמוֹ לַקַיֵּם"לֹא תַּחְמוֹד"

דַּעְ לַעֲמוֹד בַּפִּתּּוּי כְּשֶׁאֵין עַיִן בוֹחֶנֶת

וּכְשֶַׁתְּרוּמַת הָעָם בְּלִי קַבָּלָה נִתֶּנֶת

אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ בַּתְּרוּמָה וְתִתְוַדֶּה

זֹאת תַּמְצִית פְּרָשׁוֹת וַיַּקְהֵל-פְּקּוּדֵי

חובת הדווח היא חובה מאליה

כך נוהגים ערב יום הכפורים מתירים את הנדרים וְהָאֵסָרִים ועושים חשבון נפש לקראת יום הכפורים עצמו. במדבר זה התרחש לאחר שכבר העם נדר ונתן תרומה אחת לאדני המשכן , השניה למזבח והשלישית לקרבנות , הדגש בפרשת תרומה על כל איש אשר ידבנו לבו, לא חובה. ולפי האמור בפרשה העם נענה לקריאה לתרום ותרם בְּרֹחַב לב למטרות הנזכרות גם מעבר למה שהיה דרוש וכך נאמר למשה בעניין זה: מרבים העם להביא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אשר צוה ה' לעשות אותָהּ.(לו/ה) לכן משה צוה להעביר קול במחנה לאמר: איש ואשה אל יעשו-עוד מְלָאכָה לתרומת הקדש וַיִּכָּלֵא העם מֵהָבִיא.(לו/ז) . אחרי הבאת התרומות והשימוש בהן להקמת המשכן וכליו משה בקש לזמן את העם כדי למסור לו דין וחשבון. דבר זה קבל ביטוי בפרשת "ויקהל" שם נאמר ויקהל את כל עדת בני ישראל ועבר אל "פְּקוּדֵי" בה הוא החל מונה את התרומות שנתקבלו. מכאן שיש קשר בין שתי הפרשות , מעצם השמות שניתנו להן. לכן חיבור שתי הפרשות איננו מקרי כי יש קשר הדוק ביניהן. משה בחר להקהיל את כל עדת בני ישראל למחורת הַכִּפּוּרִים אחרי שירד מהר סיני והוריד עמו את הלוחות השניים. לוחות אלה הוא יצר אותם במקום אלה ששיבר בשעתו כאשר העם חטא בחטא העגל. הפעם זימן משה את כל עדת בני ישראל כדי לתת להם דין וחשבון מפורט של התרומות שתרמו הם. לפיכך פרוש המלה פְקוּדֵי כאן זה "למנות" כפי שגם תרגם זאת אונקלוס: מנינא כלומר למנות את הכסף והזהב וכל יתר התרומות שניתנו. משה החליט לתת דין וחשבון לעם למרות שלא נדרש לעשות זאת . משה ראה בכך חובה מאליה שעליו לקימה כדי למנוע לַזּוּת שפתיים.

עבודת אֳמָנוּת היא עבודת המשכן.

המפקד שנעשה בפרשת כי תשא , גלה לנו כי יוצאי מצרים מבני עשרים שנה ומעלה מנו, שש מאות אלף וחמש מאות וחמישים אלף (600,550 ) נפש, שהם סך כל המתפקדים (כנראה כולל שבט לוי) המתפקדים הוו את הכוח העיקרי שנועד להגן על העם בדרכו ממצרים לארץ כנען. ההגנה נועדה להגן בעיקר על בני העם שלא התפקדו, כלומר כל אלה שמתחת לגיל עשרים שנה והקשישים וכל הנשים כולל בנות זוגם של המתפקדים. חלוקת הנטל הייתה כפי שעולה מן הכתוב, על המתפקדים. כי אלה נועדו להיות אנשי צבא שצריכים להלחם ולהגן על העם ועל קיומו בדרכו במדבר בעוד בני שבט לוי הוא צבא המנהיגים מצד אחד (הכהנים) וצבא השירותים, (הלויים המשרתים במקדש) ואשר הם המקימים ומפרקים את המשכן ונושאים אותו במסעות בני ישראל במדבר והם גם המסייעים לכהנים בעבודת הקרבנות. כאמור אין יוצא מן הכלל אשר איננו מתיצב וּמִתְפַּקֵּד לצבא העם ולשם. בפרשת ויקהל נסקרות עבודות המשכן: וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן ואת אהלו ואת מכסהו , את קרסיו ואת קרשיו ואת בריחיו את עמודיו ואת אדניו את הארן ואת בדיו ואת את הכפרת ואת פרכת המסך את השלחן ואת בדיו... הסקירה כוללת תאור מ]ורט של פריטים רבים מאד (לה/י-יג) שהשתרעו על תשעה פסוקים. הכתוב לא פסח על הנשים שעסקו במלאכת המשכן בטויה וברקמה . אלא שכל אלה צריכים גם אִָמָּן בעל יכולת ולכן אמר משה כי ה' קרא בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ונטע בו חכמה תבונה ודעת לעשות מלאכת המשכן. ניתן לדמות את עבודת המשכן דומה להתנהלות הדבורים בכורת שלהם ומחוצה לה. זה מתאפיין בסדר המופתי של כל אחד ואחד מבעלי המקצוע: נגרים, מסגרים, צורפים, חרטים, אורגים, בנאים, חיטים, כי הרי מדובר בעבודת רגילה ובעבודת אֻמָנוּת שנעשו בבניתו והקמתו של המשכן. בני דן עשו מלאכה פשוטה אך במסירות ובתנאים קשים.

משכן ארעי לעם עולם

עבודת המשכן יצירתו על כל חלקיו ומרכיביו, מעלים הרהורים על עצמת האמונה של עם ישראל בקיומו כעם חפשי בארצו, זאת בעודו נמצא במדבר כשנתיים לאחר יציאתו ממצרים, בעוד כניסתו לארץ כנען המובטחת, רחוקה היא מרחק שלושים ושמונה שנים. בא התיאור המפורט של המשכן על כל פריטיו ומבנהו ועל כל כליו ומשאירים אצל הקורא רושם כי מדובר ביצירת מופת שקיומה הוא נצחי, למרות היותה ארעית. כאמור מדובר במבנה עראי שיסודות אינם מחוברים לאדמה חיבור קבע ואף על-פי כן העם של הימים ההן, אינו שונה באופיו מהעם לאורך הדורות, כעם עולם ולא בן חלוף. המצבים של ארעיות וקביעות לוו את עמנו מאז נהיה לעם. מקומו של עמנו בעמים ,ירצו הגוייים או לא ירצו, הוא יציב ואיתן וכל ההתנכלויות שהיו ועשו בו שמות, לא היה בהם כדי להעבירו חס ושלום מן העולם. הוא העם שנתן לעולם את יסודות החיים החשובים ביותר שבלעדיהם אין קיום לעם כעם. את עשרת הדברות שהם תמצית סדר עולם ואת תורת החיים שתורת ישראל נתנה לה ביטוי. ירצו העמים או לא ירצו תורת ישראל היא המעין ממנו שאבו העמים את תורתם. כל עם אימץ לו את החלק שנראה לו טוב לו ויכול לאמצו. עם ישראל הוריש לעולם את המשפט והאמונה, המהווים את הבסיס לקיום האנושות שמחולקת לעמים שונים במוצאם ובאופים אך מתקימים זה בצד זה,. נחישות קיומו של עם ישראל, בארצו למרות שטרם הגיע "למנוחה ולנחלה", בגלל ההתנכלויות לעצם קיומו כעם, מהווה עובדה ששום כוח בעולם לא יכול להתעלם ממנה. קיום ישראל הוא כאותו משכן - הוא היצירה המפוארת הארעית שהופכת למקדש קבוע שרגליו תקועות עמוק באדמת ארץ ישראל. גם הארץ שהנחיל לו אלהים ויושב בה איננה משכן ארעי אלא משכן קבע.

זָכוֹר - מושג חשוב בעם ישראל

בשבת שלפני פורים נצטווינו לקרוא את זָכוֹר אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתך מרץ מצרים. אשר קָרְךָ בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע. זו דרכם של אויבי ישראל , מאז יציאת ישראל ממצרים מזנבים בנו עד ימינו אלה, הם בדרך כלל נטולי אומץ ויכולת עמידה בפני עמנו, לאו דוקא בגלל כוחו הפיזי , אלא בגלל צדקת דרכו ואמונתו. אויבי ישראל אורבים לעמנו כשהוא עיף ויגע , תוקפים אותו מן העורף, כמו עמלק ודוגמתו שלא יכלו לו פנים אל פנים. התזכורת על מעשה עמלק קשורה לצאצאו כעבור שנים רבות להמן בן המידתא האגגי שביקש לחסל ולאבד את היהודים, לא במלחמה אלא על-ידי תחבולה בהשיגו במרמה מהרשות העליונה אחשורוש הסכמה לכך. סופו של המן שנתלה הוא ובניו על עץ שהכין למרדכי היהודי. כך נמשך הדבר בין אויבי ישראל לבין עם ישראל לאורך הדורות עד הופעת גדול אויבי עמנו היטלר ימח שמו וזכרו , הוא ועמו נסו לחסל את עמנו חיסול פיזי כאשר הוא היה חמוש מכף רגל ועד ראש מול בני עמנו שעמדו נטולי מגן וחסרי ישע וארצם שבויה בידי כובשים זרים. סופו של רשע זה שחוסל. גם אחרי זה ולפני זה לא חדלו מעשי האיבה , הרצח שבוצע בבני עמנו במקומות מושבם בעולם לא פסק, אלא שכל המעשים הללו ,לא הצליחו להניא את עמנו מלהיות עם עולם ששליחותו כאמור עתידה להיות אור לגויים. ובימינו אויבינו סביב לנו, כמו אלה שקדמו להם, אינם חדלים מלנסות ולשנות את אשר נקבע, על-ידי אלהינו שאמצוהו כאלוהיהם, כי זאת הארץ לנו ואין בלתה והיא משכן הקבע לעמנו ולשוא ניסיונות הכשל שלהם .

הַמִּבְנֶה שֶׁבּוֹ עוֹסְקִים כָּאן מִבְנֶה מְפֹאַר, הוּא הַמִּשְׁכַּן

כְּמִקְדָּש עָרַאי עַל כֹּל הוֹדוֹ לְתּוֹרָה וּמִצְוֹת קָבַע תַכְלִיתוֹ

לְפִיכַךְ לַפֻּלְחַן בִּלְבָּד יֵעוּדוֹ זֶה שֶׁהָיָה דָּרוּשׁ לָעָם בְּעִתּוֹ

בַּמִּדְבַּר שֶׁשָׁם יִשְׂרָאֵל נָדַד אַחֲרֵי חֵטְא הָעֶגֶל שֶׁלוֹ סָגַד

וּמֵאָז הַמְּרוֹרִים לֹא חַסְרוּ וְחַיֵּי הָעָם בַּמִּדְבַּר לֹא שָׁפְרוּ

עֲמָלֶק מְאָחוֹר מַכֶּה בָּעֹרֶף וְצַר מִלְּפנִים מָצָא בָּעָם טֶרֶף

וּבְטֶרֶם שַׁעַל אֲדָמָה נִלְקַח קַם לוֹ כֹּל שָׁלִיט נֶאֱלַח וְנָבַח

וְהַשָּׁלִיט גוֹרָל קוֹדְמוֹ שָׁכַח וְהוּא בְּשֶׁלּוֹ, אִשׁוֹ בָנוּ יֶשַׁלַּח

שָׁם כֹּל צָרוּעַ וְכֹל זַב מַנְהִיג גוֹאֵל אֻמָתוֹ עַל עַצְמוֹ מְעִיד

שׁוֹלֵחַ צְעִירָיו לְשַׁגֵּר טִילִים עַל אֶזְרָחִים לְהַפִּיל חֲלָלִים

וְזוֹעֵק הַצִּילוּ נֶהֱרָגִים בָּנִים מִמַּכּוֹת הָאֵשׁ שֶׁל הַצִּיּוֹנִים

וּמוֹסִיף לִזְעוֹק וּלְהִתְאוֹנֵן מַשִׂיג אֶת קָרְבָּנוֹתָיו וּמִתְלוֹנֵן

וְהָעוֹלָם הַמְעֻוָּת חַשׁ לְסַיֵּעַ לִתְאֱוֵי דָּם חַסְרֵי מַצְפּוּן וְיוֹדֵעַ

שֶׁשָׁם בַּצָּפוֹן עָם נִרְצַח גּוֹוֵעַ לְעֶזְרַת"אָחִים"לַשַּׁוְא מְשַׁוֵּעַ .