הצד הפלשתיני מאוד עוזר לנתניהו בכך שהוא נותן לו בדיוק מה שהוא רוצה. אבו מאזן ו חאלד משעל ממשיכים בריקוד החיזור הבלתי פוסק שלהם אבל אין להם כל אפשרות לממש את אהבתם. לעומת זאת, מנהיגי חמאס היושבים בעזה, ראש הממשלה אסמאעיל הנייה ושר החוץ מחמוד אל זהאר התאהבו בתפקידיהם. הסכם הפיוס בין הפת"ח לחמאס מאיים על אחיזתם בעזה, ולכן הם שומרים בקנאות על נאמנותם לטהרן, למרות שמשעל נטש בבהילות את דמשק, ומעדיף להתארח אצל אורדואן באיסטנבול.
וכך טובעים הפלשתינים בתוך הביצה הפנימית שלהם, כאשר כל צד דואג לאינטרסים שלו. רצועת עזה נמצאת בעלטה חלקית, ותחנות הכוח של עזה עובדות רק 12 שעות ביום, כי מצרים לא מספקת להם סולר להפעלת הטורבינות. זהו סיפור צדדי מעניין, כי הוא מראה כיצד שלטון החמאס בעזה מנצל באופן ציני את המצור הישראלי לטובתו. המצור עוזר לחמאס לשלוט בדרך פשוטה: החמאס מפעיל את "רשות המכס" במנהרות כדי לממן את שלטונו על חשבון האזרחים.
דלק מסובסד, שנועד להקל על סבלות העם המצרי, לא מגיע ליעדו בתחנות הדלק של שכונות קהיר העניות, אלא נמכר לכל מיני ספסרים שמנתבים אותו לעזה, שם לא רק שהוא נמכר במחיר גבוה, אלא שעליו החמאס מוסיף את "מס הבלו". עכשיו המצרים רוצים להעלות מחיר הדלק, חמאס מסרבת, ובינתיים עזה שרויה בעלטה.
כך חוגגת האנרכיה בעזה, וככל שהיא יותר פרועה, אפשר להמשיך את "ההתנגדות" המדומה. ההתנגדות מכשילה את ההבנות עם הפת"ח, מנציחה את שיטת המנהרות, ומעמיקה את חוסר האונים של האוכלוסיה המקומית. היא גם מאפשרת לארגונים בעלי אג'נדות שונות ומשונות לקיים את עצמם, תוך טפטוף בלתי פוסק של טילים על ישראל ולהתכונן "לסבב" הבא, כדי להזכיר לכולם עד כמה הם חיוניים במאבק נגד הכובש הציוני. ישראל מצידה רואה בחמאס את "הריבון" האחראי על השקט, ואכן חמאס נזעק מדי פעם לעשות שקט, ובינתיים הפילוג בין עזה לגדה המערבית הולך ומתרחב.
|
בגדה המערבית, שם שולט הפת"ח בעזרת כספי הסיוע הנדיבים של ארה"ב ושותפיה האירופיים, המצב איננו הרבה יותר טוב. אומנם יש חשמל, והחיים מתנהלים בתוך שיגרתם המשונה, אבל התושבים הפלשתינים סובלים, אם לא מחמאס אז מהאנרכיה של ה מתנחלים וההתנחלויות, השומטות את הקרקע מתחת לרגליהם. יתר על כן, בגלל עצירת המו"מ לשלום עם ישראל וההתקרבות לחמאס, ולאור הקשיים הכלכליים מהם סובלת אירופה, התמיכה הכספית ברשות הפלשתינית הדלדלה. לאור המצב, החליט ראש הממשלה סלאם פיאד להטיל מסים נוספים על התושבים, שממילא סובלים מעוני ומאבטלה עקב הסגר הישראלי. וכך אנו עדים להפגנות, שביתות והתמרמרות שרק גוברים.
זוהי המציאות הפלשתינית היום, ולמנהיגים הממשיכים לנצל את המצב כדי לשמור על מעמדם וזכויות היתר שהשלטון מעניק להם, יש אחריות למצב. אולם מי שנושא את עיקר האחריות למצב, היא ממשלת ישראל, העושה את כל שביכולתה כדי להעמיק את האנרכיה ולהחליש את הפלשתינים עוד יותר. המטרה היא להשכיח את השאלה הפלשתינית מהתודעה הבינ"ל. האביב הערבי מסייע, כי הרי המצלמות של אל ג'זירה מופנות לדמשק. אולם גם ההפחדה, האיומים, והפרופגנדה סביב אירן הצליחו להסיט את הנושא הפלשתיני לשוליים, לשביעות רצון הימין הישראלי, שהצליח סוף סוף להוכיח שהנושא הפלשתיני אינו לב הסכסוך המזרח תיכוני.
|
ההצלחה של נתניהו הייתה כה מזהירה, עד שלא רק העולם שוכח מהפלשתינים, אלא שהישראלים עצמם בורחים מהנושא "המדיני" כמו מאש. תנועת המחאה הקיצית היטיבה עם נתניהו, ומאז שהיא התפזרה הפופולריות של ביבי רק נוסקת. המחאה ייתרה את קדימה ואת מפלגת העבודה, אשר עסקו באופן "אובססיבי" בנושא "המדיני" המפלג, והוכיחה כי ניתן לאחד את העם סביב הנושא "החברתי". כך זינקו שלי יחימוביץ ואבי המחאה יאיר לפיד, הפועלים לאחד מתנחלים עם אנשי שמאל, חילוניים ודתיים, סביב חלום ישראל האחרת. ביבי, המחובר למציאות, ממשיך להזכיר לעולם כולו, כי הנושא החברתי אינו קיומי, אלא דווקא הגרעין האירני, והאסלם הקיצוני, שהוא האיום הבא.
כל מה שצריך נתניהו הוא להוסיף ולהקצין, להתכתש עם אובמה בכל הזדמנות, להפוך את הפלשתינים ללא רלוונטיים, להתפשר עם מתנחלי מגרון, לחוקק חוקים גזעניים ואנטי דמוקרטיים, לצבוע את האביב הערבי בצבעים קודרים, להזכיר לכולנו את אושוויץ, ולסלק מסביבתו את כל המתנגדים לטירוף שלו, כמו מאיר דגן, עוזי ארד ושאר הנודניקים הרכרוכיים שלא מבינים כלום במדיניות.
התוצאה ידועה מראש. סיר הלחץ של השטחים הכבושים יתפוצץ במוקדם או במאוחר. אירן רחוקה ויש מי שמתנדב לטפל בה, אבל הגדה המערבית ועזה הם בסך-הכל במרחק של כמה שניות טיל מתל אביב, ואין מי שיתמודד אתם זולת הישראלים עצמם. מי שמיתר את השלום עם הפלשתינים ממשכן את עתידה של החברה הישראלית, ומי שמעדיף להרגיש בנוח בתוך הקונצנזוס הישראלי "החברתי" החדש טומן את ראשו בחול, ומשאיר את גורלו בידי המופקדים עלינו. האטימות, השחיתות, היוהרה, והזלזול בחיי אדם, המאפיינים אותם, מטילים אותנו ל"סבוב" מלחמתי נוסף, שנעשה כל פעם איום ורווי דם יותר מקודמיו.
|
|