ניר רוזן הוא ישראלי לשעבר, יליד 1977, החי בניו-יורק, עיר היהודית הגדולה בעולם, על חרבו העיתונאית וכורת בה את הדרקון רב הראשים של הזוועה העולמית. חרבו נוטפת הדם הווירטואלי משספת שוב ושוב את צוואר ההידרה, ומכיוון שזו אינה נכנעת בקלות, הוא מוסיף לה עוד ועוד רעל, בהצלחה הולכת וגוברת. עד כמה מוצלחת? עד כדי הבריחה האמריקנית מעירק ואפגניסטן לקול מצהלות האיסלאם הכובש.
הדרקון רב הראשים הוא כמובן-ישראל וארצות-הברית, כאשר ישראל היא מוח הדרקון, לב הדרקון, נפש הדרקון, וכאשר תיכרת, יבוא סוף סוף שלום על ישראל והעולם כולו.
בשנת 2001 נחת כאן רוזן לבקר את משפחתו היהודית. וזה מה
שהיה לו לומר על ביתו לשעבר, כור מחצבתו, מולדתו הגשמית והרוחנית: "ישראל מתאפיינת במערבולת של לאומניות נוטפת דם, זהות של נרדפות, ודתיות אלימה".
זאת בעיצומו מסע הרצח שערך חתן פרס נובל לשלום
יאסר ערפאת ביהודי ישראל.
רוזן מספר בשמחה לאיד בלתי מסויגת כי ההתקוממות הראשונה של שנת 1987 אירעה בשל דיכוי הערבים שאדמתם נכבשה, וכי מסע הרצח של מתאבדי הנפץ של 2001 בא בשל יהירותה של המנהיגות הישראלית. אם בהתקוממות הראשונה אפפה את תחושת הפחד מכל ערבי שראה (בכל זאת היה בן 10) פן ישלוף הלז סכין וישסף את גרונו בה, הפעם, בביקור בעיצומו של מסע הרצח, הוא שותה לתאווה את שיקוי התובנה שהרוצחים הם הקורבנות, והנרצחים הם הרשעים. כך בדיוק. היהודים הם גוליית שחונק את דוד הפלשתיני למוות. אם בעבר עוד שאף להתנדב ליחידה מובחרת בצה"ל, הרי שעתה נבצר ממנו הדבר, שכן הוא ידוע כשונא ציונות, עוכר ישראל, הישג ראוי לעול ימים בן 23 שנה בלבד, מציין רוזן בגאווה.
בעודו אצל מיטתה של סבתו, הוא מעלה עוד ועוד סיסמאות נדושות על ראש מחשבותיו. הוא נאנק בחוסר סבלנות כאשר סבתו מתלוננת שאסור למסור את הכותל המערבי. בעודו שומע את נכונותו של ראש ממשלת ישראל
אהוד ברק לבתר את ירושלים, הוא מתברך בהיותו עד לוויכוח רווי היצרים והאלימות אודות ההצדקה שבהעדפת צבר של אבנים על פני קדושת החיים.
וכשמדובר בקדושת החיים של אחיו היהודים, את רוזן מעצבן מאוד לראות את שלוותה היחסית של העיר העברית הראשונה, עיר הולדתו, בעוד שהמחבלים מתפוצצים בכל מקום. מוכנותם של התל אביבים להמשיך את חייהם, לגדוש את הקניונים, למרות הפחד מפני נשאי-המוות - מרתיחה אותו. לכן הוא מגיע למסקנה כי מדינה המצוידת בנשק אטומי וכימי במינון המספיק לפוצץ את העולם, אל לה להתנהג כאילו היא הקורבן. עליה להתגבר על שגיונותיה ולהכיר בכך שהיא מקור הרשע ולא הקורבן.
מקבילות מעניינות
עוד מעצבן את רוזן לראות חייל יהודי. החייל החולק איתו קרון רכבת נראה לו צעיר מכדי שיטילו עליו החלטות של חיים ומוות. אבל אין לו שום בעיה עם גילם הצעיר של המחבלים המתאבדים הגורמים לו להציץ בחשש בפניו של כל צעיר היושב איתו באותו קרון.
יש לרוזן גם מקבילות מעניינות.
אריאל שרון הוא מקבילו של סלובודן מילושביץ. השלום של שרון על-פי רוזן הוא הטבח בלבנון ששרון אחראי לו (אין מה לחפש איזכור של הפלנגות). כהנא הוא כמובן המקבילה הישראלית לחוקי הגזע הנאציים. כהנא עצמו לא נרצח, אלא חוסל. ובכלל, זה מה שיש לעשות עם הישוב היהודי בארץ ישראל, כותב רוזן.
את הכותל המערבי מודד רוזן על-פי גדלו. הוא ממש לא מרשים, משתומם ניר. על-פי האגדה היהודית, זהו השריד האחרון לבית המקדש שעל-פי האגדה היהודית היה על ראש ההר. סתם קיר של אבנים צהובות מגודלות בשיחים מהוהים. מוזר להעניק לסלעים נופך של קדושה. אם יש אלוהים, האם יבחר לדור באבן? מדוע שתמות עבור אבן? רוזן שולל בנאורות כל דת באשר היא, במיוחד אם היא זו שלתוכה נולד. איזה דת הוא כן מקבל?
אביו של רוזן אינו מייפה את המצב. ישראל והפלשתינים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. זאת כיוון שהיהודים רוצים פשרה והערבים רוצים צדק. אביו של רוזן (לדברי בנו, ואין כל תימוכין לכך) מודה כי מבחינתו, ההתיישבות היהודית בארץ ישראל היא קולוניאליזם לשמו, הדומה לקולוניאליזם האמריקני באדמות האינדיאנים, ולכן הוא צופה להתבוסס בדם עד הברכיים. נוכח תפיסה כזו, אין פלא שניר מתבונן בעד חלון הרכבת על המדינה היהודית ההולכת ומתעצמת, ושוקל כיצד אפשר למחוק את כל זה, כמו את יוגוסלביה, שבה ראה את גופתה של ארץ מתבוססת בדמה.
הישראלים מזכירים לו את הסרבים, ששפתם היא של תעמולה והכחשה. גם הסרבים נהנים לעטות את איצטלת הקורבן, להכחיש את אונס סרייבו ואת הרס ווקובאר. הישראלים מכחישים את החטא הקדמון של ייסוד מדינתם - הטבח בפלשתינים, וגירושם. הישראלים, על-פי רוזן, קוברים פלשתינים בקברות-אחים, אורזים את גופותיהם במקררים, דוחקים את גופותיהם בדחפורים. ישראל עוצרת מאות ואלפים במחנות ריכוז, שבהם יש התעללות המונית, והופכת את השטחים הכבושים לסרייבו ענקית. ואיש אינו עושה דבר. עוד נראה מה רוזן רוצה שייעשה.
מה למד רוזן מביקורו בארץ תל אביב? הוא למד כי היהודים אינם לומדים דבר מ-1500 יהודים הרוגים. הוא למד כי היהודים הם שהקצינו וחרגו אל מחוץ לגבולות האנושיות. הוא למד כי משפחתו שהתפכחה מסיפר הקולוניאליזם ועתה היא קיצונית ככולם, זרה לו. הוא מתגעגע לאגף של הישראלים הליברליים, הרגישים והאינטליגנטיים, שהיו פעם משפחתו.
השקר הישראלי הגדול הוא הגנה עצמית וטוהר הנשק. כיצד מגיבים על שקרים כה גדולים? שואל עצמו רוזן, ויש לו תשובות לכל השאלות שהועלו לעיל.
תשובה ראשונה: הצדקת הטרור הפלשתיני כמעשה של אין ברירה. כדי השיג את מטרתם, על הפלשתינים להיות יותר ברברים מברברים, ואין אמצעי שאינו מקדש את המטרה.
תשובה שנייה: נסיגה מן השטחים הכבושים תגרום לפלשתינים להרהר מחדש במעשיהם. ואם לא, אין מה לעשות, כי הם בכל מקרה צודקים.
תשובה שלישית: להפציץ את תל אביב עד שזו תיכנע לדרישות החוק הבינלאומי - של הליברלים, הרגישים והאינטליגנטים.
עד כאן רוזן, משנת 2002.
האיסלאם אף פעם אינו אשם
לו את כל אלה כתבו חסן נסראללה, או אוסמה בן-לאדן, היינו מקבלים זאת כמובן מאליו. אבל שומו שמיים, רוזן - יהודי, עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, היאך היה לג'יהאדי?
הסימנים הבדוקים לג'יהאדי הם:
- הצדקה אוטומטית של כל מה שיעשה האיסלאם.
- עליונות מוסרית מובנית של הג'יהאדי על כל מי שחולק עליו.
- קדושת אדמה מוגבלת למוסלמים בלבד.
- מוסר כפול לגבי רצח פנים-מוסלמי.
- אין אמת, אלא יש סיפר, וסיפר מוסלמי תמיד גובר על כל סיפר אחר.
- הג'יהאדי לעולם אינו גזעני. ההתנגדות לג'יהאד היא לעולם גזענית.
- העוני, החולשה, וההישגים הירודים של המוסלמי הם תמיד באשמת מישהו אחר.
- פולחן אללה הוא קדוש, בעוד שקדושי היהודים והנוצרים הם עבודת אלילים.
- אימוץ מעמד הדימה, ולחלופין גירוש או מוות.
הנה כיצד מתיישר היהודי רוזן עם סימנים אלה.
- בשורה ארוכה של מאמרים ופרסומים מצדיק רוזן את כל פעולות הטרור האיסלאמי נגד ישראל והמערב. הוא למעשה חוגג את תבוסת ארה"ב בעירק ואפגניסטן ומעלה על נס את שיטות הטרור המשתמשות במגינים אנושיים.
- על-פי רוזן, כל הכתבים המערביים מפרשים את ההתקוממות המוסלמית נגד הרודנים הערביים על-פי מינון האיסלאם שבה, והשפעתה על ביטחון ישראל. הכתב הג'יהאדי האמיתי אינו מייחס חשיבות להישרדותה של ישראל, שאינה אלא חמישה מיליון יהודים קולוניאליסטים על שטח פלשתין. כל כתב שאינו בדעה זו הוא משרת נחות של האימפריאליזם הציוני-אמריקני. כתבים שקרניים מתיחסים לערבי כמו לגזע מונחה איסלאם, בעוד שהאמת היא כי הם עצמם גזענים מונחי עליונות מערבית.
- במאמרים המתארים קרבות עקובים מדם בין פלגים ערביים בעירק ובלבנון, רוזן אינו מעלה את האפשרות שמעשיהם המזוויעים מפקיעים את זכותם להתגורר על האדמה שהם כובשים. הצבא והמשטרה הלבנוניים העומדים מנגד כאשר סונים ושיעים טובחים זה בזה, אינם מפקיעים בכך את סמכותם להישאר צבא ומשטרה של מדינה. לעומת זאת ישראל, שהתעצמותה היא בעיקר אזרחית, כן הפקיעה את זכותה לחיות על אדמתה, כי המוסלמי מכנה אותה פלשתין.
- בתיאורים של קרבות פנים-מוסלמיים רוזן אינו מוקיע אף אחת מן המפלגות הלוחמות. אין לו מילת ביקורת על יישוב סכסוכים באמצעות שימוש בכוח קטלני, ובכלי נשק מרובה ועד מטף. אבל אוי ואבוי אם ישראל או ארה"ב או סרביה תפעלנה כוח דומה כלפי מוסלמים. כל פעולה תתואר כאבו-גרייב, כמחנות ריכוז, כחומות כלא, וכל עציר מוסלמי - כאיש תמים.
- במאמר ארוך ומפורט המצליף בתקשורת האמריקנית, מכנה אותה רוזן "לבנה", ואת העמים המדוכאים על-ידי אמריקה - "חומים". הוא מצליף בה על שאינה יוצאת מן התחום המוגן אל העם הפשוט, השכבה העובדת, ולכן משייך אותה לאליטה הלבנה הרואה בכל מי שאינו אמריקני גזע נחות. בכך הוא מתעלם מכך שהוא בעצמו "חום", ורק ככזה הצליח לשרוד ולדווח מן השטח. לו היה בלונדית חטובה, כמו שרה לוגאן, חזקה עליו שהיה עובר התעללות מינית כמוה. בהתאם, לגלג רוזן על ההתעללות שחוותה בידי ההמון, על תקן של חסידת-מלחמות לבנה שקיבלה את מה שמגיע לה מידי הנוקמים ה"חומים".
- רוזן מסכם את הפרעות בשגרירות הדנית בביירות עקב סערת איורי מוחמד בכך שהסונים הלבנוניים הם כה עניים ומסכנים, שמותר להם להשתולל ולהרוס כאוות נפשם. רוזן מסכם את כל אירועי הטבח הפנים-איסלאמי בספר הקרוי "בעקבות מלחמותיה של ארצות-הברית בארצות האיסלאם". דהיינו, לא האיסלאם אשם בעליבותו ובתרבות הרצח הפושה בו, אלא ישראל וארצות-הברית.
- רוזן מכבד מאוד את זכותה של אפגנסיטן להתקרא "האמירות האיסלאמית הקדושה של אפגניסטן". הוא גם מכיר בזרכותה של הרפובליקה האירנית האיסלאמית להיקרא כך ולהתחמש בנשק אטומי, למרות איומיה שתשמיד את ישראל. מאידך, הוא דוחה בשאט נפש את המושג מדינה יהודית, או מדינת היהודים. מבחינתו, זוהי פלשתין הכבושה.
- ב-2007 חיזק רוזן עוד את משנתו הג'יהאדית באלו המילים: ישראל חייבת להפסיק את תמיכתה בפת"ח ולאמץ את פתרון המדינה האחת. עליה לתת לפלשתינים ולכל מי שאינו יהודי זכויות שוות, לאפשר לכל הפלשתינים לשוב, לפצות אותם, לבטל את הציונות, לפרק את ההתנחלויות. אם תסרב, עליה לצפות לגירוש כל היהודים על-ידי הרוב הלא-יהודי בפלסטינה הגדולה, שגורלם להיות כמו הקולוניאלים הצרפתים באלג'יר. ישראל אינה מדינה בת חיות, כל עוד היא ציונית.
נהרות של שנאה
האם למד רוזן משהו בעשר השנים שבהן הביסה ישראל את הטרור הפלשתיני פעם אחר פעם, שבהן התפרצו התקוממויות בכל ארצות ערב ותבעו אלפים ואולי עשרות אלפים של קורבנות?
לא ולא. ג'יהאדי יהודי החי בניו-יורק על חרבו הווירטואלית, לא ילמד דבר מכך שקביעותיו התגלו ככלי ריק. המהפכה האיסלאמית, שהייתה אמורה להיות דמוקרטית, הופכת לאיסלאמיסטית שונאת נשים, מיעוטים, ויהודים. קוסובו המוסלמית שהוקמה על פגרה של קוסובו הסרבית, היא מקור הטרור הווהאבי התוקף נציגויות מערביות בכל מדינות אירופה. הוא אינו לומד דבר מן העובדה שישראל היהודית היא המקום הבטוח היחיד, אפילו למוסלמים, במזרח התיכון. הוא מבין היטב שרק מדינה יהודית ציונית ריבונית הדוחה את תביעות הריבונות של הערבים על אדמתה, יכולה לשרוד את הטבח הגדול שהוא מאחל לה - ושולל אותה.
ומיהו החוק הבינלאומי שממנו תובע רוזן להפציץ את בני משפחתו עד צאת נשמתם? אותם אמריקנים שכבשו מן האינדיאנים את אדמתם, אותם אמריקנים שכבשו את עירק ואפגניסטן כתגובה על הפלת שני מגדלים - הם החוק הבינלאומי. כאשר אמריקנים נלחמים באפגניסטן, הרי הם אחד מראשי ההידרה שיש לשסף. לעומת זאת, כאשר הם נלחמים בסרבים שמעולם לא עשו לאמריקנים רע, או יפציצו את תל אביב שמעולם לא עשתה להם רע, אז הם צדיקי החוק הבינלאומי.
רוזן הוא ההוכחה שהשנאה התהומית ליהודים חייה וקיימת, ואפילו זכאית למעמד מוגן של "חופש העיתונות" וחברות אקדמית ב"מרכז לחוק וביטחון של אוניברסיטת ניו-יורק". אה כן, הוא סולק מן המרכז בשל הערותיו אודות שרה לוגאן, אך לא בשל קיתונות האיבה ונהרות השנאה שלו להוריו, סבתו ואחיו שעדיין מתגוררים בארץ ישראל.
ג'פרי גולדברג מנסה בכתב העת "אטלנטיק" להבין את בן ארצו, יהודי המבקש להשמיד את העיר היהודית השנייה בגדולה בעולם. הוא אינו מצליח. הוא אינו מבין מדוע רוזן משקץ גם את תום פרידמן, מן ה"ניו-יורק טיימס", שלא רצה לקבל את רוזן למועדון שלו. אלא ששני היהודים הללו מרמים את עצמם. הם אומנם הקצה המעודן, אך באותה קשת של אוטו-אנטישמיות שרוזן הוא הקצה היותר בוטה שלה. כאשר יהודי טוען כי הוא תומך במדינת היהודים, אך מתנגד למטרת הציונות שהיא יישוב ארץ ישראל ביהודים, הרי הוא בעצמו מסמן את הדרך לאנטישמים הקיצוניים הקוראים להשמדת כל היהודים. כאשר יהודי כפיטר ביינרט קורא לעיצומים על מוצרים ישראלים על-פי מקום ייצורם, הוא מוביל בהכרח לקריאה לעיצומים על כל דבר ישראלי, ולמעשה על כל דבר יהודי. כאשר
עיתון יהודי בארץ ישראל טוען כי ההתנחלויות הן המכשול לשלום, אל יתפלא כאשר יהודי אנטישמי אחר יבין מכך שכל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל היא בבחינת קולוניאליזם ראוי להשמדה.
כיוון שכך, אין לי אלא לבחור בקשת שבצד השני של האופק. העם היהודי הוא העם היחיד שזכאי להתנחל בארץ ישראל. הערבים הם קולוניאליסטים שהתנפלו על הארץ כאשר הייתה חסרת מגן. ורוזן, כאשר ייעשה לו בניו-יורק כמו שנעשה בפתח בית הספר היהודי בטולוז, עדיין ימצא את מפלטו היחיד בעולם רק בארץ ישראל.
