פריימריז בקדימה ביום ג' השבוע, יילכו (איש אינו יודע כמה) מתפקדי מפלגת קדימה, המפלגה הגדולה ביותר בישראל נכון לעת הזו, ויצביעו בפריימריז. הם יבחרו ראש מפלגה חדש (או יחדשו את בחירתם הקודמת), ובסופו של יום, יהיה מנהיג (או מנהיגה) לציבור נבחרים של 28 חברי-כנסת, המייצג, ללא ספק, נתח נכבד של קולות, ומהווה את המפלגה הגדולה ביותר בכנסת הנוכחית. אבל, ספק דווקא יש. ספק גדול. משום שאם קדימה הייתה תאגיד המבקש למכור מוצר או שירות, אזי היא הייתה אמורה להשיב על שלוש שאלות בסיסיות: מי אנחנו, מה אנחנו עושים, ולמה אנחנו חשובים? לפיכך, ובהינתן שקדימה היא ארגון פוליטי, עליה להשיב על השאלות הללו בהיבט של כוח פוליטי. דהיינו, מיהי קדימה, מה היא מבקשת להשיג, ולמה חשוב שנצביע עבורה? אולם הפריימריז הללו של קדימה אינם מראים כל סימן למאבק על עקרונות המהווים מצע פוליטי. ככל שחיפשתי, לא מצאתי זכר לדיון אידיאולוגי כנדבך בסיסי במסגרת הפריימריז הללו, ונדמה שרק "תזמורת שפת-הסימנים" מצליחה לנפק דממה דקה כזו בהקשר האידיאולוגי. קדימה! אבל לאן? מעולם לפני כן לא הייתה מפלגה שכבשה את הנתח הגדול ביותר של נציגות פרלמנטרית, כאשר על דגלה אין אף זכר לאידיאולוגיה, לרעיון, לאסופת עקרונות, למקבץ ערכים, למשהו שיזכיר בכלל, אפילו ברמיזה - "דרך אידיאולוגית". קדימה הוקמה על-מנת שאריק שרון יוכל לנטרל את מנגנוני "הליכוד", אשר הקריבו את האידיאולוגיה תמורת הכיסאולוגיה והחשבונאות המפלגתית הצרה של ג'ובים למקורבים. אריק כמו אריק, "ממוקד מטרה", חלץ את "סנדלי החבלה" של מנגנון המפלגה, ויצא לריצת מרתון - מירוץ ההינתקות ממעגל המלחמה לעבר השלום. אריק רצה לרוץ קדימה. עם חזון גדול וכושר גופני מדולדל של גנרל בא-בימים, המירוץ הסתיים מהר מאוד עם שבץ מוחי, והמצביא הגדול שהוביל לוחמים בשדות הקרב והמלחמות, פינה את תפקיד קפטן הנבחרת לספורטאי ניהיליסטי המכור למנעמי החיים, סיגרים ומשרדים מהגוניים. האידיאולוגיה של מצביא-חוואי הוחלפה עד מהרה בעסקנות פוליטית-כלכלית שהקימה את פרשיית שחיתות הקרקע הגדולה ביותר אי-פעם, ועוד כמה פרשיות מעולם המוסר הממלא בדרך-כלל - חדרי חקירות. ציפי ירשה את אולמרט, שאול נטר טינה. ציפי ושאול מנהלים קרב ירושה, שהציבור יתבקש להכריע בו שוב השבוע. סיפור עגום של ירושה, כמו בכל סיפור פומבי של קרב-ירושות. יורשים יש, ירושה - לא בטוח. הסיפור העגום הזה מזכיר יותר את המתיחה של יהודה ברקן, אי-שם בשנות ה-80, עם השיחה שמודיעה: "זכית בטיסה ל... הלוך ושוב". הלוך ושוב זה אחלה, אבל לאן? בחירה פנימית. בין...? הפרדוקס החיובי של קדימה מוכיח שהיא בדיוק האידיאולוגיה שהציבור הישראלי בימינו משקף בעצמו. קדימה היא דמות בבואתו של הציבור הישראלי בדיוק רב. קדימה היא התגלמותו של ריק-אידיאולוגי, והיא בדיוק נמרץ הבחירה בין כלום לשום דבר. הציבור הישראלי, כמו ציבורים רבים בעולם, הולך אחר דמות המנהיג הכריזמטי, זה המדבר בבטחה על עתיד טוב יותר, ומצייר עבור ההולכים אחריו עולם שבו הכל אפשרי, כלכלה ורווחה, שלום וביטחון, בריאות ומדע, תרבות ועושר, אושר וכושר, you name it - they have it. גם כאן מככב יהודה ברקן עם דמות מהסרט הבלתי נשכח "צ'ארלי וחצי". כאשר מציקים לצ'ארלי ומתחקרים אותו בפרטים (יתר על המידה) לגבי העיסוק המשפחתי, ותשובותיו מעוררות פליאה אצל מביני עניין בהקשר לקשקושים שהוא מקשקש בעניין רשיונות ייבוא, הוא משיב: "אנחנו גם מייבאים רשיונות ייבוא!". גם ציפי וגם שאול מרגישים שאין להם ירושה משלהם להעשיר בה את המרחב הציבורי, ועל כן הם נאבקים על ירושתו של אריק, ומוכנים להבטיח הכל לכולם, כל עוד תובטח להם הבלעדיות על הירושה. אילו היו מביטים פנימה ומחפשים ערך בתוך עצמם, אולי היו מגלים ששניהם ביחד, וכל אחד מהם לחוד, מביא איתו נדוניה נאה משל עצמו (ציפי "חוץ" ושאול "ביטחון"). אבל העיוורון אינו רק נחלת הציבור, הוא גם נחלת מנהיגיו. אלה גם אלה, מחפשים דמות אבהית של "מנהיג", ומפספסים את המנהיג הטמון בהם, בתוכם. בחירה חיצונית בין? אבל קדימה והמחנות הניצים בתוכה אינם התגלמות כל רע, לעומת יתר המפלגות ונציגי הציבור שלהן שהם התגלמות כל הטוב. גם קדימה אבודה, ומחפשת לשווא את "דמות המנהיג" מתחת לפנס (במקום לחפש במקום שבו המנהיגות הלכה לאיבוד), וגם יתר המפלגות חולות במחלה האובדנית של "דמות המנהיג", שהוא התגלמות ה'ארכיטיפ' של מה שנחשב פעם כדמות "מנהיג". הפרדוקס של כל המפלגות, ושל כל המנהיגים, הוא אי-היכולת להפנים את העובדה שמנהיגות אמיתית אינה נמצאת בירושה (מודל מובארק, אסד ודומיהם), אלא בעוצמה הפנימית של מי שמתיימר להיות "מנהיג", והמודל של החיפוש הנואש אחר דמות אבהית/אימהית של מנהיג הוא נחלת העבר. בעידן הנוכחי, שבו האנושות עשירה בתכנים אך ענייה בתוכן, מודל המיחזור של סיסמאות מנהיגותיות ומודלים ארכיטיפים, גורם למתיימרים להנהיג (במקרה הטוב) להיראות כחיקוי זול למנהיג-עבר-נערץ, או (במקרה הגרוע) כדמות נלעגת, על גבול הגרוטסקית. מאידך-גיסא, האותנטיות מביאה עימה פוטנציאל למיצוי המציאות, ויש בכוחה לפתור גם את משבר האידיאולוגיה של העבר (שהתרוקנה מתוכן לנוכח עידן המידע והיווצרות "הכפר הגלובלי"), וגם, ואולי בעיקר, ליצור רלוונטיות ערכית-מוסרית המתורגמת לאידיאולוגיה מחודשת ותואמת את ציפיות האלקטורט המיודע. ובנוסף, למעלה מכל אלה, האותנטיות היא הכלי ליצירת אידיאולוגיה ולבניית מודל מנהיגות מתחדש, לנוכח האתגרים המשתנים של עולם משתנה במהירות. ציפי או שאול, היינו הך. בהיעדר אידיאולוגיה אצל הבוחרים והנבחרים, קדימה, אחורה, ליכוד, עבודה, ציפי, שאול, ביבי, יאיר, שלי, ממש לא משנה. התנועות המכילות עדיין זיק של אידיאולוגיה כובשות נתחים גדולים יותר ויותר של ייצוג פרלמנטרי. In the land of the blind, one eyed man is the king