|
קבלת פנים
בניגוד לקבלת-הפנים החמוצה לחיילים, ששבו מוויטנאם, מתאמצת ארצות-הברית להסביר את פניה לחייליה, השבים מעירק. בין השאר, מתקבל כל מטוס, שמחזיר חיילים אמריקניים מעירק במשמר ליווי של שתי כבאיות, שמתיזות מים ל כבודו, והחיילים ההמומים מתקבלים על-ידי עובדי נמלי התעופה ועל-ידי מאות אזרחים, שהתארגנו ל"ועדי קבלת-פנים לגיבורים", בתשואות, בפרחים, בחיבוקים, בשתייה קרה ואפילו במתנות.
נמלי התעופה האמריקניים התחרו ביניהם ביצירתיות של טקסי קבלת-פנים לחיילים. שמונה שנים פעילים הוועדים הללו בנמלי התעופה, ומברכים כל חייל, נחת, ימאי, או אוויראי, ששבים מעירק, או מאפגניסטן באחת התוכניות הגדולות בתולדות ארצות-הברית להתנדבות אזרחית.
לפני כשבועיים, כשהגיעה לדאלאס-פורט וורת (DFW) בטקסס הטיסה האחרונה, שפינתה חיילים אמריקניים מעירק, נותר רק פתח צר למעבר החיילים ההמומים. אולם הטיסות הנכנסות היה פקוק במקבלי-פנים, שהממו את החיילים בחום ובאהבה.
"זה היה הדבר הנכון ביותר", אמרה אחת המתנדבות, שהצטערה מאוד על סיום הפעילות בשדה DFW. בנה הנחת נמצא באפגניסטן, והפעילות למען החיילים השבים הבייתה מילאה בתוכן את המתנתה לשובו.
"הצלחתם לרגש אלפים מחייליי", הודה למתנדבים לוטננט-ג'נרל דונאלד מ' קמפבל, מפקד הבסיס הגדול בפורט הוד. הוא הזכיר שכחצי מיליון חיילים עברו דרך DFW בשובם מעירק למולדתם בשמונה השנים האחרונות.
לברכותיו הצטרף סטאף סרג'נט ב(מיל.) סאלוודור ג'ונטה, צנחן שעוטר במדליית הכבוד, שאמר, שלעולם לא ישכח את שיבתו הראשונה מעירק בשנת 2005.
'אדרבא' לרבי אלימלך
"אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ / שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם / וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרו / בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ / וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שנְאָה / מֵאֶחָד עַל חֲבֵרו חָלִילָה / וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ / כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ / שֶׁיְּהֵא הַכּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ".
בכ"א באדר חל יום הילולת רבי אלימלך מליז'נסק. לכבוד היום קיבלתי מד"ר א' את הפיוט. ונאמר אמן.
חרוסת
כמעט כמו להכנת דגים, להכנת חרוסת יש אין-ספור גרסאות. בבית אבי לא הייתה החרוסת מרכז הסדר, אלא דווקא המרור, ובקערת הפסח נחו להם גזיזי מרור, שטופלו ביד אוהבת ומיומנת - כתחליף לעיסה האדומה, שנמכרת בצנצנות.
רק אחרי שהלך אבי לעולמו, התחלתי להתלבט בהכנת חרוסת. עד אז זו הייתה התמחותו, ורק עזרתי בטעימה. קראתי לא-מעט, וגם ניסיתי למצוא לי נתיב משלי. עוד לא התגבשתי סופית, אך יש לי כיוון, שיש לו מעריצים. ועתה, כיוון שהאזנתי להרבה סיפורים על נפלאות הקינמון, אני שוקל לשפר את ההרכב באמצעות התבלין, שאומרים, כי כוחו יפה כמעט לכל מדווי מצרים.
מצרכים:
2-1 תפוח בינוני (לפי הטעם)
אגס (רצוי חום/אדום, שהוא עסיסי יותר)
כוסית יין טוב - רצוי אדום (לא יין פטישים, בבקשה) - לפי הטעם. הרגישים ליין, ידללו את המתכון באמצעות מים, ויוסיפו רק טיפות ספורות של יין.
כוס מים
שלוש כפות גדושות ("בהיריון"), לפחות, סילאן, או דבש
חופן תערובת אגוזים ושקדים
הכנה:
רוחצים את התפוחים ואת האגס, ומקלפים (האגס מוסיף לתערובת קלילות), מוציאים את לבתם, וחותכים לרבעים. ניתן להותיר את הפירות בקליפתם, והמתכון יהיה גס במקצת (וגם בריא יותר, כנראה).
מניחים את הפרוסות במכל/כוס של מעבד מזון/מיקסר.
מוסיפים יין ומים, כי להקל על הטחינה, ומתחילים לטחון.
כשנוצרת עיסה, מדללים אותה בעוד יין/מים, ומוסיפים לאט ובהדרגה את תערובת האגוזים והשקדים. (נא לא לגדוש, כדי שהטחינה תהיה רצופה).
מוסיפים סילאן/דבש, וממשיכים להפעיל את המכשיר עד לקבלת העיסה הרצויה.
טועמים, ומשפרים.
זהירות בשימוש - זה לא רק טעם, אלא גם עתיר קלוריות.
אבירי ההומניזם
בתחילת החודש פסק בית משפט ישראלי (!), שניתן למנוע לימודים אקדמאיים מאסירים ביטחוניים. בית המשפט המחוזי בנצרת קבע, שלאסירים ביטחוניים אין זכות יסוד ללימודים אקדמיים, ושירות בתי-הסוהר פעל כדין כאשר מנע זאת מהם - למרות אפשרות, שזו סנקציה, שנועדה להפעיל לחץ על חמא"ס בעניינו של החייל גלעד שליט, וזו עומדת בניגוד לזכותם החוקתית של המחבלים לרכוש השכלה בתקופת התאכסנותם בקייטנות שב"ס.
אני מצפה בכליון-עיניים לערעור, שיגישו אבירי ההומניזם אצלנו, על העוול הנורא, שנעשה למי שבטעות הגיעו לכלא. תוך כך, אני מהרהר עד כמה צדקו האמריקנים, שאחסנו את חלאת-האדם במתקן הכליאה במפרץ גואנטנאמו, בלי בג"ץ ובלי "בצלם".
כמובן, לא יעלה על הדעת אצלנו.
צדק של קנגורו
הודלף, כי הנשיא לשעבר חוסני מובארק כתב בזיכרונותיו, כי שילם לבנימין בן-אליעזר (פואד) - שר ויו"ר מפלגת העבודה בעבר וח"כ בהווה - 25 אלף דולר מדי חודש מתקציב לשכתו בתמורה לגיוסו כ"יועץ לענייני יהודים וישראלים". פואד הכחיש: "מדובר בקשקוש מוחלט".
לא שמענו בשום מקום, שהמשטרה נכנסה לעבי הקורה, ובודקת את השמצותיו חסרות-הבסיס של הנשיא לשעבר מובארק.
וזה מזכיר לש', ידידי, שהיועץ המשפטי לשעבר בן-יאיר כתב במאה הקודמת, שפואד שילם לערבים מיליארדי דולרים כשוחד בחירות, ולא עמד לדין. כי יש אצלנו דרג, ויש ... ועד היום לא טרחה המשטרה לחקור את הזיופים במפקדי החברים ובבחירות הפנימיות במפלגת העבודה, שגם שוטר עיוור, חירש ופסול לעדות היה יכול לדעת עליהם.
ואחר כך יספרו לשוטים על מבחן בוזגלו, המוכיח, כי יש בארצנו (איפה?!) שוויון בפני החוק.
נקמת דם ילד קטן
שימון פרס ציטט, בתגובה לרצח הילדים היהודיים בטולוז, את דבריו הנוראים של ח"נ ביאליק ב"על השחיטה", "נקמת דם ילד קטן עוד לא-ברא השטן ...".
מילא, שהדובר לא הבין את כוונת המשורר הלאומי, שכתב על אי-תוחלת הנקמה. כששמעתי את דבריו בקול ישראל, חשבתי על עשרות הילדים והפעוטות היהודיים, שנטבחו בארצנו כתוצאה מגחמה מטורפת והזויה של הוזי אוסלו, שעשו ניסוי בבני-אדם, כדי לקבל פרס נובל לשלום.
שטינקערים
בי"ג בניסן תש"ד (שבעה באפריל 1944) הקיפו חיילים ושוטרים בריטיים חמושים את הבית של מנחם לונץ במושבה יבנאל בגליל התחתון, שבו הוסתר שבתאי דרוקר, איש לח"י פצוע. הבריטים פתחו באש, ולא חדלו עד שטבחו את לונץ ואת דרוקר.
כל הזמן שוכנעו אנשי לח"י, שהבריטים הגיעו אל הבית ביבנאל כתוצאה מהלשנה - שיתוף פעולה עם אנשי "הגנה". על קברו של לונץ ביבנאל חקוקה לדיראון עולם הכתובת, כי נרצח בידי קין.
והנה, סיפרה לי שושה, כי שלמה נקדימון - עיתונאי מחונן ותחקירן מעולה - מצא בארכיון הלאומי הבריטי בלונדון מכתב של ד"ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, לווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה. ויצמן מצהיר במכתבו (חמישה ימים לאחר הרצח), כי "הצלחת פעולת המשטרה במקרה יבנאל הנה הודות לשיתוף פעולה של הציבור, שנתן מידע רב-ערך למשטרה".
ויצמן, מהתומכים הבולטים בסיוע לבריטים, קובל במכתבו לצ'רצ'יל על כך שהבריטים טופלים עלילות על הנהגת "היישוב", ומאשימים אותה באי-שיתוף פעולה. הוא מציין את אירועי יבנאל כ"עדות לעזרה, שניתנה על-ידי הציבור היהודי בכללותו, שצוינה באחרונה על-ידי קצין משטרה בכיר בחיפה".
לתפארת מדינת ישראל.
|