בעליות הרבות שקלטה ישראל מארצות הפזורה היא ידעה גם הרבה מורדות. לא את כולן היא אימצה בחום הראוי להן. יתר על כן: כלפי אחדות מהן היא אפילו גילתה, שלא בצדק, יחס משפיל ומתנשא מדי.
כך, למשל, בשנותיו הראשונות של קיבוץ הגלויות, המר הגורל לעולים מגרמניה. אלה, שבכורח הנסיבות הגיעו לארץ בידיים ריקות, נאלצו להתחיל בה הכל מבראשית. בלית ברירה הם זנחו מאחוריהם תרבות אירופית עשירה ובמקום עיסוקיהם האקדמיים בארץ-מוצאם הם לא בחלו בכל עבודה שחורה - בבניין, במאפייה ובפלחה. את מלאכתם הם עשו בחריצות יתרה ובאהבה רבה. אל שהגורל המר להם ביחס משפיל שבו נתקלו על כל צעד ושעל. הם כונו "ייקים", ולאו-דווקא מחיבה והערצה לדייקנותם ולמרצם. היה זה כינוי של גנאי לקשיי-הסתגלותם לשפה העברית ולמנטליות הצברית. בתור שכאלה הם נרדפו עד צוואר באינסוף של בדיחות מעליבות ולעגניות על ה"חנוניות" ורצינות היתר שלהם. יתר על כן: הם הפכו לקורבן מובהק של עוינות על שלא נטשו בארץ את שפתם הגרמנית ובשל קשיי התמודדותם עם השפה העברית, מה שאילץ אותם לחיות כאן שנים רבות בגטו רוחני אמיתי. כמעט שנות-דור נדרשו עד שהיחס אליהם השתנה מן הקצה אל הקצה, והכינוי "יקה" הפך לביטוי של כבוד לאדם מסודר, מוקפד וחרוץ.
יחס מפלה
ליחס קר ומנוכר זכו גם העולים ממרוקו, שהגיעו לארץ בשנות ה-50 וה-60 של המאה החולפת. פערי התרבות הגדולים שאפיינו אותם, הניבו כלפיהם יחס מפלה במיוחד. בעטיים נולד בארץ המושג "דופקים את השחורים", שרדף אותם לאורך דרכם. יותר מכל העליות האחרות התקשו העולים ממרוקו למצוא עבודה, בעיקר בשל הסטיגמה של "מרוקו-סכין" שדבקה בהם - רמז ברור ובוטה לחמימות-המוח שאפיינה אותם. אורח-חייהם והלך-מחשבתם לא התיישבו עם אלו של עולי-אירופה, שהיו אז הרוב הדומיננטי בארץ. במיוחד יצא עליהם הקצף על הדם שעלה להם, לא אחת, לראש ושגרם להתנגשות מזג החם שלהם, שהוציא אותם מכדי שליטה ושלא אחת גם גרם להתנגשות אלימה עם הזולת בשל תרבות שונה ומזג שונה. רק בשלהי שנות ה-70 הצליחו, סוף-סוף, עולי מרוקו להשמיע את קולם הברור בפוליטיקה הלאומית, ובמהפך הדמוגרפי שהצליחו לחולל, עלה בידם לשנות את תדמיתם השלילית ולהגיע לעמדות-מפתח בהנהגת המדינה.
מאותה סיבה ממש לא שפר גם גורלם של עולי אתיופיה, שהגיעו לארץ בשלהי המאה החולפת. יתר על כן: היחס אליהם גבל, ועדיין גובל, באפליה לרעה במגורים, בחינוך ובעבודה. הדה-הומניזציה כלפיהם מתבטאת בהתייחסות אליהם כאל אזרחים מדרגה שנייה, שרק ירדו מן העץ. אבל עיקר העוינות כלפיהם היא בשל צבע עורם הכהה, שהופך אותם למנודים בקרב האוכלוסיה הכללית על לא עוול בכפם. מצער הדבר שעדיין לא בשלו התנאים לראות בהם שווים בין שווים, כאשר לא מעטים מהם הצליחו להוכיח את עצמם, כשעלה בידיהם לטפס מן המסד עד הטפחות.
אימא פולניה
אחרונות חביבות הן ה"אימהות הפולניות". צחוק הגורל הוא שדווקא שנים רבות לאחר עלייתן, נזכרו פתאום להתבדח עליהן. בעוד שבשנים הראשונות הן היו ממש "על הסוס", מושפלות עכשיו הפולניות ממש עד עפר, והכל בשל המנטאליות שלהן. "אימא פולנייה" הפכה לדמות סטריאוטיפית מובהקת. כזו שהיא מניפולטיבית, מגוננת ושתלטנית, המתעקשת להתערב בחיי הילדים שלה, גם זמן רב לאחר שבגרו. הסינדרום של הפולנייה מתאפיין היום באינסוף בדיחות עליה. מסתבר שהפולנייה מציגה את האומללות שלה בנימה של קבלת הדין לכאורה. היא מקריבה את עצמה, מתוך ציפייה שהסביבה תציל אותה ותפעל למענה. מסתבר שהיכולת לגרום רגשות-אשם היא מהמפורסמות שבכישורי הפולנייה. מדובר, למעשה, בגוון מסוים של התנהגות נרקיסיסטית. אלא שהאמת היא שאימא פולנייה תפעל תמיד, ללא לאות, למען ילדיה, תאכיל אותם, תדאג לכל צרכיהם, תעבוד קשה כדי לממן את השכלתם והתפתחותם, אבל יחד עם זאת תקנן בתוכה גם ציפייה עמוקה להחזר ולהכרת תודה.
למעשה ניתן לראות בפולניות מעין עיוות, הקצנה מעוררת-גיחוך או כעס, של חינוך לנדיבות מוגזמת עד כדי זיוף. בסך-הכל מדובר בחינוך של הסתרת הצורך, אשר מתועל לערוצים עקיפים וסמויים בביקורת, בתובענות סמויה, בדיכאון או מרירות, המייצרים כעס, אי-נוחות ורגשות-אשם אצל האנשים בסביבה. אלא שהפולנייה לא נולדה כזו. בסך-הכל היא צמחה תחת מכבש, ששלל ממנה את הזכות לדעת את מה שהיא בעצם רוצה ולבקש זאת בדרך ישירה, פשוטה ויעילה.
