דיור ציבורי - הנתונים שלא הגיעו לטרכטנברג

בתוכנית העבודה של משרד השיכון והבינוי כתב השר אריאל אטיאס: "משרד מסייע למשפחות שידן אינה משגת באמצעות מתן פתרונות דיור ציבורי עבור 60.000 משפחות וסיוע בשכ"ד לכ-135.000 משפחות נוספות. בשנת 2011 יפעל המשרד במספר ערוצים לטובת אוכלוסיות אלה". תוכנית יפה שלא עומדת במבחן מציאות: למרות שלוח השנה מראה על שנת 2011, נראה כי אנחנו עדיין בשנות החמישים. את אותו נתיב הייסורים המתגלה בסרט סלאח שבתי, כשההבטחות גואות, אולם נשכחות מיד לאחר הבחירות, כך גם בימינו. כבר עשרים שנה שנזקקים, במקום דירות מקבלים פתקים. אישורי הזכאות לא מייצרים דירות, אלא יוצרים אשליות. ייתכן שמשפחה שאושרה לה קבלת דירה, ממתינה 8-10 שנים. לעתים אדם ממתין שנים עד שלבסוף פגה זכאותו. שר השיכון אטיאס טוען שישנם 2,340 משפחות הממתינות לדיור ציבורי. לעומת זה, משרד הקליטה טוען שישנם יותר כ-39,000 משפחות כאלה (ב-2008 איבדו זכאות לדיור יותר מ-10.000 משפחות כתוצאה משינוי הקריטריונים במשרד). כיצד אפוא ניתן להסביר את ההבדל בין המספרים? הסיבה, כך הנראה, אינה נעוצה בממדי העלייה. בדוח מבקר המדינה שהתפרסם במאי 1996, היה כתוב כי 2,210 דירות שהיו מיועדות לעולים, נמכרו בשוק החופשי במקום להינתן לעולים. 890 דירות נוספות לא היו ראויות למגורי אדם. בשנת 1997 נכנס לתוקף פרויקט מקבצי דיור (שתקציבו להיום 300 מיליון שקל ). על הכשל ניתן ללמוד מדוח מבקר המדינה משנת 1999, שבו הוא מסביר את מחירי ההשכרה הגבוהים בעובדה שלא היו מכרזים. כתוצאה מכך שילמה המדינה 900-1,200 דולר בחודש על דירת חדר אחד, (לדוגמה: בכפר צרפתי באשקלון עבור חדר בגודל 10 מטר שילמו בהתחלה 1,220 $ ועכשיו "רק" 800) ביולי 2000 פרסם המשרד לקליטת העלייה דוח פנימי בנושא הדיור. בדוח נכתב, בין היתר, כי בבדיקה שערך המשרד התברר שקבלנים מוכנים להציע דירות בשכר דירה הנמוך ב-50% ממחירי השכירות באותה עת ". אולם הדוחות נותרו על הנייר ולא הוסקו המסקנות הנדרשות. במאי 2006 פורסמה בעיתון הארץ כתבה שכותרתה: "שיכון עולים - דירות קטנות מדי במחיר מופקע". עברה שנה ושוב כותרות כמו "ריקות אבל יקרות, משרד הקליטה שילם 7 מיליון שקל לשכירת דירות ריקות בשדרות", או "200 דירות לעולים עמדו ריקות שלוש שנים - ועכשיו נזכרו במשרד הקליטה לאכלסן". ביוני 2008 היו 657 יחידות דיור פנויות, כאשר 449 מתוכם היו פנויות בין חצי שנה ל-18 שנים. עלותן המצטברת מיום שהתפנו ועד יוני 2008 מועד הביקורת מסתכמת בכ-46 מיליון שקלים. כך על-פי בדוח מבקר המדינה שהתפרסם במאי 2009 במשך שנים ארוכות נמשכת חוסר המקצועיות של האחראים על תחום השיכון. כותב שורות אלו יזם אינספור תחקירים בנושא. כל אותן שנים גם נמשכה ההתעלמות הבוטה מהמלצות משרד מבקר המדינה. חוזי הדיור של מקבצי דיור חודשו ללא מכרז (המדינה משלמת שכירות יותר יקרה מהשכירות בשוק החופשי). מאחורי נתונים סטטיסטיים אלה עומדות טרגדיות של אלפי משפחות. ללא תוספת תקציב, הייתה יכולה המדינה לפתור בעיות דיור לעוד אלפי נזקקים. לדוגמה, שכירת מלון דיפלומט בירושלים למשך 20 שנה עבור 500 קשישים עולה לקופת המדינה כחצי מיליארד ש"ח. בסכום זה היה ניתן לספק פתרונות דיור ליותר מ-2,500 קשישים. המסקנה מכל מעשי החלם אשר נגלים לעינינו זה עשור שני, שמתבקשת רשות לאומית לדיור ציבורי. לא ייתכן כי בעוד שאין פתרונות דיור הולמים לנזקקים, ישולמו מחירים מופקעים לשכירות ודירות רבות יעמדו ריקות. חבל שוועדת טרכטנברג לא עיינה בדוחות מבקר המדינה וכן סירבה להיפגש עם נציגי העלייה הרוסית. לו עשתה כן, ניתן היה לשפר את הדיור הציבורי מבלי להגדיל את תקציב המדינה.