המחזה מרי סטיוארט לפרידריך שילר, מוצג בתמונע, בתרגום חדש של יותם בנשלום ובעיבודו ובימויו של עירא אבנרי. זה מחזה לשישה שחקנים, שבמרכזו עומדת הדרמה בין שתי המלכות, אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה הפרוטסטנטית, לבין מרי מלכת הסקוטים, בעלת הדת הקתולית, המוחזקת במעצר באנגליה במשך שנים רבות. אבנרי מתמודד עם מחזה קלאסי, שהוצג בישראל בתיאטרון הרפרטוארי, בקאמרי ב-1961, בבימויו של גרשון פלוטקין עם חנה מרון (אליזבת), ואורנה פורת (מרי). עשרים שנה מאוחר יותר הוצג המחזה בהבימה, שוב עם חנה מרון, באותו תפקיד, ועם מרים זוהר כמרי, בבימויו של הולק פרייטג. בשתי הפעמים נעשה התרגום בידי דן מירון. סמליותה של הנעל אבנרי מביא אל הבמה תפיסה חזותית, סימבוליסטית חדשה, מעוררת חוויה אישית, מודרנית, כבר עם תחילת ההצגה. וזאת נעשה בעזרת שקיות קניות מנייר לבן, המונחות בקצה הבמה, עליהן מוטבעות האותיות M&S, וכן על-ידי השמעת השיר באנגלית, נעליים נועדו להליכה. מתברר, שלדימוי נעל יש משמעות נכבדה וסימבולית בהצגה. המילה נעל בעברית משמעותה, מלבוש לרגל, גם נעלה=מכובד, עצם הנעילה היא כניסה לתפקיד מצד אחד, אך אף מלשון סגירה מצד אחר. ולכן אנו רואים את האקט הנשנה וחוזר על הבמה של כניסה ויציאה מתוך סוגי נעליים שונות, בצבעים ובצורות שונים. גם המלכות נגועות בסמל הנעליים. אליזבת בתפקיד החולשת על הממלכה האנגלית, נועלת מגפיים ארוכים עד הברך. לעומתה המלכה המיועדת לעריפת ראש - מרי - הולכת יחפה. הפעם היחידה שאליזבת חולצת את סמל השלטון, היא בחולשתה הרגשית, כאשר מאהבה מנסה לפתותה להקשיב לרחשי לבה הארוטי. וגם אז היא דוחפת אותו בבוז, כי היא בעצם מותנעת על-ידי כוחות החובה לעמה ולארצה, ולא לכוחות הרגשיות המפעמים בה מדי פעם, אך לא משתלטים עליה. ולכן אין פלא שהיא נקראה בפי סובביה אליזבת הבתולה, ודימויה הנשי לוקה בחסר. לעומתה מרי היחפנית, מעוררת השראה ארוטית, שכן מאחוריה מאהבים ובעלים, והיא אף הספיקה בחייה ללדת את ג'יימס בכורה שעלה על הכס בארצה, ובגינו נאלצה לברוח ולחפש מקלט באנגליה, שפירשה את בריחתה, כמדיחה ומסיתה למרד ולבגידה במלכה הקיימת. בנוסף למגפיה של אליזבת, לבושה היא בשמלה אדומה כדם וכפתורי זהב לה. לעומתה מרי לבושה בבגד לבן, שקוף למראה, שבגבה צלב. לפני שהיא נכנסת לאמבט, היא לא שוכחת ללבוש את חגורת הצניעות, המזכירה לנו כי מעתה חיי הוללותה הפרועים והחופש האישי בצדם, יסתיימו כל עוד היא כלואה ותלויה בין שמיים לארץ בהחלטת קרובת משפחתה, ממזרת יוצאת חלציו של הנרי השמיני, הידוע כנהנתן לא קטן, רודף נשים ועורף ראשים ידוע. אין הנחות לקהל דימוי האמבטיה חדשני ומעניין אף הוא. מרי נכנסת לתוכו כאל בית כלא מדומה. היא מועלית ומורדת במשך כל ההצגה על-ידי נתיניה של המלכה אליזבת ובהתאם לדרמה הטקסטואלית המתרחשת על הבמה. נראה לי, שבתת-מודע אולי מתכתב כאן אבנרי עם הבמאי חנוך לוין במחזהו השערורייתי "מלכת האמבטיה". ובאלמנט אחר המוצג, הווילון השקוף, המשמש חיץ מיסטי בין הנעשה על הבמה ובין הקהל, ובעיקר בפרק האחרון של המחזה, הסצנה היפה של מרי העומדת עירומה, נשטפת במים, מתכוננת למותה, מיטהרת וסולחת לאחותה (דם זה לא מים), מתכתב אבנרי עם הבמאי אריה יבגני, במחזה הנפלא "יונה ונער". בסצנת העירום עולה גם המסר שכולם שווים בפני המוות, מלך ואדם. ועוד לא דיברנו על התמות החזקות, המדברות על מורכבות הנפש, על שחיתות שלטונית, על אחריות שלטונית, על קנאות דתית, הגוררת עמים שלמים למלחמות ולשפיכות דמים, על בריתות המופרות חדשות לבקרים ועל זיופי אגרות ומכתבים. כל אלה אקטואליים ורלוונטיים גם בימינו אנו. לסיכום ניתן לומר, שעירא הוא במאי אינטלקטואלי, פילוסופי, שאינו מתחנף לטעם הקהל, ואף אינו עושה לו הנחות. המחזה דורש מהצופה להקשיב בריכוז רב לטקסטים הנאמרים בו, ובתמורה אנו חווים רגעי דרמה וקתרזיס בצדם. הצופה נדרש לפענח את הסמלים והדימויים המתבקשים מן המחזה, ולחשוב על המסרים בו, המעניקים לא רק התרגשות פיזית, אלא גם הזדהות שכלית עם כל מה שנאמר ומשתמע מהמחזה, קלאסי-מודרני, המעובד ומבוים ביד כה חכמה ובאמצעי המחשה מינימליסטיים.