חיילים ותיקים אינם מתים לעולם. הם רק נמוגים. אחד שכזה היה חזי עובדיה, הרס"ר המיתולוגי והמפורסם ביותר בצה"ל, שהלך בסוף השבוע, שבע-ימים, לעולמו. במשך עשרות שנים הוא היה הרס"ר של בסיס הקליטה והמיון בתל השומר. רבבות מגויסים טריים, שעברו בחיל ורעדה תחת ידיו, סרו למשמעתו וחבים לו את הלכות הסדר והמשמעת שהנחיל להם בצעדיהם הראשונים במדים. כומתה מונחת על הראש, שיער קצר, זקן מגולח ונעליים-מצוחצחות-"בראסו", היו האלף-בית הצבאי שחזי עובדיה הקנה לטירונים, שגויסו זה עתה. בשלהי שנות החמישים של המאה החולפת נמניתי עם אלה שזכו לצעוד תחת שרביט הפיקוד הרס"רי שלו. כמו כל הטירונים האחרים צעדתי גם אני, בדחילו ורחימו, למשמע פקודותיו מרעידות הסיפים. סובבנו אז, אולי עשרות פעמים, את "כיכר השמוק" המבחילה של הבסיס, מזיעים כמו סוסים ונופלים באפיסת-כוחות מן הרגליים. אצלו גם למדנו פרק ראשון בהלכות של סדר ומשמעת: איך להצדיע ואיך, באמת, לדרוך במקום; איך לצעוד, כמו שצריך, את ה"שמאל-ימין-שמאל" הארור, ואיך להכתיף ולדגל את הנשק שלנו. עם בואו של יום העצמאות הוא גם ידע ללמד את ה"נבחרים" שבנו כיצד צריך ללכת בסך, עם טורים ישרים וצפופים, אבל עם רווחים לצדדים ולאחור, כשבפה מתנגנת שירה מרוננת.