השיטה ידועה, גם ההשלכות. בא יהודי, עם הרבה כסף. כנראה מתרומות, כנראה מחברים, אולי קבוצת דיור של ממש. פונה אל השכן, במקרה או שלא - ערבי. הסכום מוצע, הדייר דוחה את הבקשה, דורש עוד כסף, או שאולי לא. המשא-ומתן אורך כמה שאורך. יש רק תנאי אחד לערבי - טשטוש עקבות. כמה שרק אפשר. הוא יודע את ההשלכות כאמור. אם ייוודע לאנשי הרשות כי הוא מכר את רכושו ליהודים - חייו בסכנה.
זה קורה הרבה, בעיקר במזרח ירושלים, אבל גם באיו"ש. יהודים רוכשים אדמות, בניינים, שטחים, מה שרק אפשר, איפה שרק אפשר. ביום חמישי זה היה בית בחברון, בעוד חודשיים זה בית במעלה הזיתים.
זו לא הפעם הראשונה בשנים האחרונות שיהודים קונים בית גדול. הפעם זהו "בית המכפלה", הבניין הקודם היה בית השלום. הוא פונה ללא מאבק מצד המשפחות המתגוררות במבנה, על-אף האזהרות והאיומים משני הצדדים, מאז הוא אטום. מתדיין בבית המשפט. כמו בית יהונתן בירושלים. נראה כי זהו עתידו של בית המכפלה.
אטימות
זו הבעיה. אטימות משפטית פוליטית ליישוב יהודי באשר הוא. כשיש בעיה ביורוקרטית במסמכי הרכישה, היא נובעת מאותו הסכם בלתי כתוב – לטשטש את עקבות המוכר. כשאין בעיה, זה "עלול להפר את הסדר באזור". בפועל התחושה המתקבלת היא ש"אתם לא רצויים כאן". לא בחברון, לא במגרון, לא בשום מקום.
כך הגענו למצב שהאנטישמיות והאנטי-ישראליות הן מילים נרדפות, וכעת במקום לטעון טענות על האופי היהודי, הנפרד, המבודד, הייחודי, היהודי, רודף הבצע, רוצח ישו וכולי - הטענות נעות כיום בכיוון אחד: ישראל. לא המלחמות יצרו את הדה-לגיטימציה, אלא הערעור הפנימי. קיראו את העיתונות הפלשתינית – המסר שלהם אחיד. תמיד אשמתנו. גם אצלנו בעיתונות המסר לעיתים דומה. זו תמיד אשמתנו. אנחנו כבשנו, אנחנו הרגנו. וזה נכון, זו באמת אשמתנו, אנחנו נתנו לזה לקרות.
אז מחר ייאטם עוד בית, ושוב נתרחק מהקניין שלנו שנקנה בדמי כסף של יהודים. אז מחר ייאטם עוד בית. היהודים לא יגורו שם, הערבים לא יחזרו בגלל שלהם יש כבוד בעניין זה. הם מכרו את הבית, אפילו הם מכירים בכך. גם המנהל האזרחי מודה בחוקיות הרכישה, וכשאין לו אפשרות להתנגד - הוא מביא את טענת ה"סדר". הוא הזכיר אותה גם ביום האדמה. בגלל שעלולה לקום התנגדות נגד ייהוד הבניין, המנהל האזרחי מפחד, וכל מי שמריח פחד, ממש כמו כלב, מרגיש צורך לתקוף. אם כך, מה הפלא שאומות העולם דורשות בשאלת ההתנחלויות?
זו לא אנטישמיות. זו שאלה לגיטימית. הטענות בדבר "אנטישמיות" הן חוסר היכולת לענות על השאלה הקשה מכל: "למה אתם עדיין שם?". ויש לסייג. אין צורך לשתף פעולה עם ועדת האו"ם. גזר הדין בוודאי נקבע מראש, אלא שהשאלה בעינה עומדת. למה אנחנו עדיין כאן?
