הגעלת כלים, ביעור חמץ, אליהו הנביא ואושפיזין. הלכות הפסח וסוכות - מה המשותף? אנו מנסים לסלק, להרחיק ובחלקן אנו שואפים לקרב ולו לרגע קצר. אליהו הנביא בא למספר רגעים וכך גם האושפיזין בסוכה. אורחים לרגע. כך גם אורחים - מתארחים והולכים. יושבים בסלון, אוכלים פרוסת עוגה עם כוס קפה, בודקים את נקיון הבית והשירותים...והולכים. אורחים. הכנסת אורחים היא מצווה. אבותינו היו כאלה וכך גם אנו. אולם, אורחים הם אורחים, זמניים, ואם אותם אורחים משתלטים על הבית, דוחקים את דייריו, מה יהא על דייריו?!
בחול המועד פסח לקחתי את שני בניי לסיור בגבעת התחמושת. אותה גבעה עקובה מדם, אותו שיר מוכר שיורם טהרלב הפליא במילותיו בתיאור הקרב על הגבעה. כילד אני זוכר את הגבעה טרום היותה אתר הנצחה. היינו רצים בתעלות, זוחלים, משתעשעים במשחקי מלחמה. אותה גבעה שהיום מוקפת בניינים, משרדי ממשלה, מדשאות, הייתה נטושה בחול המועד ממבקרים.
שתי החיילות האדיבות בכניסה הופתעו מביקורנו, ועוד יותר מכך שביקשנו לשלם עבור הסרט באודיטוריום. מה לעשות שכולם הלכו לעיר העתיקה? לכותל? הכניסה לאתר אומנם חינם, אבל אנשים אין. כמה משפחות חרדיות בילו במדשאות ובשולחנות הפזורים מסביב - המצות מלכלכות, עדיף שהפירורים יישארו בחוץ. צודקים. אתם כבר פה, מדוע לא תסיירו במוזיאון? למה לא תלמדו את ילדיכם מעט היסטוריה מודרנית? 19 שנים לא זכו אבותינו להגיע לכותל המערבי, היו כמה משוגעים שלא הסכימו לספוג, יזמו. ללא מחשבים, ללא טכנולוגיה, נטולי אגו אבל חדורי נחישות ומטרה. סיפורי גבורה שלולא הם לא היינו זוכים לאיחודה של העיר. לגעת באבני הכותל.
הביקור בגבעת התחמושת והסרט באודיטוריום השאירו את בניי פעורי-פה. זה לא רק סיפורה של הלחימה על הגבעה כי אם התצוגה של סיפור איחודה של העיר, הקרבות שניטשו סביבה. אבל כולם הלכו לכותל. כי שם הייאוש נעשה יותר קל. מול האבנים.
בצומת הפצועים על הגבעה ירדנו לתעלות והתחלנו ללכת בתוכן. אביב הסתער וידיו אחזו רובה וירטואלי שירה מבעד לחרכי הבונקרים. לילדים הדתיים שאחזו מצות בידיהם נראינו כמשוגעים, אבל הייתה בנו תחושה של הבנה. כאן, בין הסלעים, בתוך התעלות, לחמו בגבורה על-מנת שאנו נזכה. נזכה לחיות פה. נזכה לגדל את ילדינו. נלמדם מה היה כאן. המשכנו להר הצופים, השקפנו על העיר העתיקה וחומותיה. כיפת הסלע זהרה בשמש היוקדת כשהבטנו לעבר אוגוסטה ויקטוריה וירדנו לכיוון אבו גוש לנגב חומוס.
